ישב לו האיש על פסגתו של הר בלילה הזוי,
ונשא קולו אל על.
"שומו שמיים!" קרא הקול האנושי
"כמה ניתן עוד להמשיך?"
"אני כאן בינתיים, אך הליל הולך ומחשיך..."
"הדרך אל המובן פתלתלה היא ומעייפת," הוסיף והתאונן
"ורוחה של הבדידות... ברוחי שלי היא נושפת."
"ומדוע אין אני מקבל כל מענה לשאלות?" רגז בן התמותה
"הנה לא ישנתי ואור השמש מתעורר ומתחיל לעלות."
"אנוכי עברתי דרך ארוכה וכעת אבדתי שוב," הזיל דמעה
עצובה "לא ניתן ללמוד דבר והמשמעות כבר לא חשובה."
והוא נותר לשבת ימים ארוכים ולא קיבל כל מענה .
והשמש עלתה ושקעה לה שוב והעולם לא השתנה. |
