יושבים בחדר ושומעים כוורת.
בעצם לא בדיוק יושבים, אני יושבת - אתה שוכב, אבל מה זה משנה
בעצם.
אז איפה הייתי, אה כן, כוורת. כן כן תתפלאו גם אנשים בגילנו
שומעים כוורת, זה נראה מוזר ואולי בעצם לא.
אני מסתכלת מסביבי על הקירות של החדר שלך. הקירות מלאים שירים,
תאריכים וציורים - הם אומרים כל כך הרבה.  כל שיר כזה או ציור
אומר לך משהו, מזכיר לך משהו או מישהו ולי, לי זה לא אומר שום
דבר, בעיניי זה סתם יפה.
אני מסיטה את ראשי קצת שמאלה ועיניי נוחתות על מתקן הדיסקים
שלך. כל כך הרבה דיסקים, כל כך הרבה מילים ומשמעויות, כל כך
הרבה יצירה והכל מרוכז בין שני מוטות מתכת מסכנים.
זה דבר כל כך מקסים כשאפשר לרכז כל כך הרבה תוכן ומשמעות בתוך
מקום כל כך קטן וחסר ערך.
עיניי, אשר צמאות לעוד, ממשיכות להביט על אשר מסביבן, ולבסוף
מבטי נלכד בנרגילה שעל הפסנתר ולידה המאפרה שלך.
עיניי מהופנטות מהמכונה המאיימת הזאת לייצור עשן, מאיימת אך
מקסימה. כשאני ממקדת את מבטי אני לפתע רואה אותך במטושטש
במוחי, שואף עשן לתוך הראות - מנפח אותן וממלא את החלל הריק
שבתוך הגוף שלך ושניות אחר כך אתה מגרש את העשן מתוכך בנשיפה
אימתנית כאילו אינך מעוניין בו יותר.
כבר אמרתי לך שאתה פשוט יפה כשאתה מעשן?
לפתע התמונה הזאת שבראשי מתפוגגת יחד עם העשן שהוצאת מריאותיך,
ונעלמת.
עיניי, אשר עדיין לא שבעו מלהביט, ממשיכות להתבונן עד שהן
נתקלות בנעלי הצבא שלך, עדיין חדשות, לא משופשפות, כאילו הן
דורשות שחיקה. נעליים שחורות וגבוהות, פשוטות למראה, אך עדיין
מסוגלות להסב לך כל כך הרבה סבל.
כמה שאתה שונא את הצבא, כמה שאתה שונא....
אני זוכרת את היום שבו אמרת לי שהתגייסת, זה היה בדיוק לפני
חודש, הדבר היחיד שיכולתי להגיד לך אז זה שאתה לא ילד צבא...
אתה פשוט ילד, בלי צבא.
לפתע עיניי סוטות ממסלולן ונעצרות בחריקה על עינייך.
מהעיניים הן מתחילות לטייל על פניך, בוחנות היטב ובקפידה את כל
התווים באותה יצירה מקסימה, כל פרט ופרט בפנייך המקסימות.
לאחר שסיימו לבחון את פניך, עיניי מתחילות להיעצם, כאילו שלאחר
שראו את פניך הן שבעו מלהביט, כאילו ראו כבר הכל, אך במהרה אני
פותחת אותן וחושבת לעצמי בלחישה צעקנית -


                                   אני לא יכולה יותר
תתעורר!