ברבע לתאווה אני מזנק לרחוב, אריה רעב שרעמת האלכוהול שלו
מתנפנפת בגאווה באוקטן התשוקה. מאחור אני משאיר כלוב שנוא,
שסורגיו רצועות טפט דהויות על קירות של נמאס.
אני רץ בשדרה המוארת, שמח בבחרותי. מכל קרן רחוב שואג אליי טום
וויטס להתנער מעצמי, להפוך באחת לילד הינדי בן תשע, תמים ופראי
ויוקד.
אני פורץ את דלתות הפאב ושועט פנימה. ליד הבר שעונה מלצרית,
מפנה גבה אליי. לפני שאני מספיק למרק את משפט החיזור הבלוי,
היד שלי כבר חופנת לה את התחת. היא מסתובבת באבחה חדה, על
שפתיה הדקות מתוח חיוך עצבני, כמו סכין על טס מוכסף. אבל זה לא
מרתיע אותי. היד שלי עוד שם, חופנת-לוחצת-בוחשת.
שתי דקות מאוחר יותר היא מושכת אותי החוצה, הודפת וילונות
אנושיים שנקרים בדרכנו במסדרון הצר.
בבת-אחת אנחנו בחוץ, נלחצים זה לזו כמו עכברים על הטיטניק. בין
פחי אשפה דחוסים אני מצמיד אותה לקיר, נוגס איתה במלוא פה
בתפוח של אהבה חטופה, חמוצה מצחנת הסמטה.
פתאום אני חייב לברוח משם. אגננו נקרעים זה מזה, ועל ירכיים
מיוזעות מטפסים בחטף תחתונים, חצאית ומכנס.
כשהיא רוכנת לנשיקה חטופה, היא כבר לא מוצאת אותי שם.
בחמישה לבושמילס אני שוב רץ. השדרה יורה בי שברי סנוורים,
בטיפות זוהרות שניתזות מהשלוליות ומקרעי הזכוכית ופוצעות לי את
העיניים. כואב לי. אני חייב לעצור ולשפשף את עיני אבל לא יכול
להפסיק. המחשבות שלי נדחסות והמוח גועש עכשיו בקצב ער.
למה אני רץ? ממה אני נמלט? איפה? מתי? כמה? השאלות מקמטות זו
את זו, צפופות כמו מסרק כינים. כל אחת זקוקה לפתרון, כל אחת
מצריכה מחשבה. אבל המנוע שלי לא מפסיק להתקדם. לא מרשה לי
להרהר בזה.
שוב אני מוטח דרך דלת עץ, נהדף אל שולחן רבוע, מנחית את
אצבעותיי אל הדף. המילים, כמו קוק פרסי משובח, כבר מסודרות לי
שם בשורות. אות נרקמת באות. רעיון נשזר ברעיון.
אפשר להירגע, המרוץ הזה הרי חייב להיגמר בשיא של יצירה סדורה.
אני מרגיש איך המוזה כורעת לפניי, כנועה, עירומה. מתפתלת
מתחתיי כמו שפחה אשורית, מחכה שאגלה את סודותיה הכמוסים ביותר.
העט שלי, כמו זין זקור, מתקשח. חורט מהר יותר ויותר, מוכן
להשפריץ בכל רגע את מכתם הדיו המושלם מכולם.
אני הולך וגואה, גואה והולך. אבל אז, רגע לפני, אני שוב מתמעט
פתאום.
המוזה רואה איך העט שלי מתרפה, מתכופף ונמק. היא יורקת על
הרצפה בבוז, ומתלבשת. אני רוצה להגיד לה משהו, לעצור אותה.
לבקש ממנה שתתן לי עוד הזדמנות אחת אבל לפני שאני מספיק להגיד
משהו היא מסתלקת.
אכזבה וחצי, בעצם כמעט עשרה לייאוש. אני שוב ברחוב, אלא מה.
מדדה בצעדים קטנים, מבוישים. רוצה להתחמק מהכמעט הגדול שחוזר
ורודף אותי כל לילה, בכל מקום. מנסה שוב ושוב להשיג שלמות,
אבל השלמות - כמו זהב בנהר אכזב - מתגלמת לה בגרגרים קטנים
במקום במטיל אחד.
רק כשמתכנסת מליאת השחר, ויושבת הראש עוקצת אותי במחטי שמש
ורודות, מתכנסים הגרגרים הללו לכדי כתובת אחת, לטינית ומדויקת
כמו הפגיון בחזהו של יוליוס קיסר. קויטוס אינטרפטוס.
(קויטוס אינטרפטוס = משגל נסוג) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.