מוקדש לניצן סגל

היה הייתה ממלכה רחוקה. ובממלכה חי מלך חכם, ולו שלושה בנים,
כל אחד מהם מוצלח ויפה תואר וחכם ממשנהו. והמלך החכם היה זקן,
ובעודו שוכב על ערש דווי זימן אליו את שלושת בניו בזה אחר זה.

שאל המלך את בנו בכורו, מה יירצה לעשות למען נתיניו, שכן בתור
בן מלך ושליט עליו לעשות שימוש בכוחו למען נתיניו בראש
ובראשונה, ולא למען עצמו. ובנו הבכור ענה מיד כי רוצה הוא
למלוך בצדק וחוכמה, ולהשכין שלום בין נתיניו.
חייך המלך, שבע רצון, וקרא אליו את בנו השני, שואל אותו את
אותה השאלה. הבן השני עצר לרגע, ואז אמר כי רוצה הוא להיות
כומר, ולהשתמש בכוחו למען ישכין שלום בין נתיני הממלכה ובין
האלים הגדולים, ויעזור להם לכפר על חטאיהם למען חייהם בעולם
הבא יהיו בטוחים.
שוב חייך המלך, שמח מחוכמת בנו, וקרא אליו את בנו הצעיר ביותר,
השלישי, שואלו את אותה השאלה ששאל את קודמיו. הנסיך הצעיר חשב
רגע ארוך, חוכך בדעתו והופך בשאלה, ואז השיב לאביו (שכבר החל
לעצום עיניו, מיואש מעט) "הייתי רוצה להיות אביר, ולהגן על
דרכי הממלכה והאיכרים הפשוטים, לשמור שגם לאלו שאין זכות לגשת
למלך והאלים אינם משיתים מבטם אליהם, יהיו חיים בטוחים מרוע
ופגע".
והמלך היה מאושר מתשובת בנו הצעיר, והוא עצם את עיניו ומת,
חושב על הצלחתו בגידול שלושת ילדיו, מקווה כי יעמדו במילותיהם.


הדרקונית הכחולה הביטה בעיניים זקנות וזהובות בביצה הגדולה אשר
התחממה מחום גופה הלטאי, ועתה החלה לבקוע ולהיסדק. היא חייכה
חיוך של דרקונים, שרק בני-נחש אחרים יוכלו לראות אי פעם. חום
מילא את לבה כשראתה מקור חד וקטן, תכול-כסוף מבקע את הקליפה.
פעם אף ראתה עין ירוקה מציצה מבין אחד החורים. היא ניפחה את
חזה, גאה. זה יהיה דרקון יפהפה.
לאחר כמה דקות יצא הדרקון הקטן מן הביצה. גודלו כשל ילד אנושי
קטן, ראשו גדול מדי ביחס לפרופורציות גוף הזוחל, קשקשיו כחולים
אך לועו הפעור אדום כעין השושנה והוא מצווח כגוזל רך. הוא רעב.
האם המסורה קרעה בעדינות בשיניה מעט בשר בקר מבושל (דרקונים
אוכלים אך ורק בשר מבושל) והאכילה את הצאצא הרעב בפיסות קטנות,
בסבלנות אימהית בלתי נגמרת.
היא חייכה שנית, בעודה לועסת מעט ותוחבת חתיכת בקר נוספת לגרון
האדום של הצאצא, וחשבה שהוא בהחלט היה תוצר משובח מחייה. במשך
מאות שנים חיפשה הדרקונית בן זוג ראוי, ואז כשמצאה אחד - דרקון
כסוף כחול עיניים, יופיו וחוכמתו בלתי-נדלים - חיכתה שנים עד
שתתעבר ותטיל את הביצה אשר תבקע להיות המשך השושלת. היא זקנה
עכשיו, והיא תמות טרם ייתבגר הדרקון. אך היא תלמד אותו כל אשר
תוכל. בחזיון ראתה לפתע את בנה כדרקון הגדול אשר יביא את
הגאולה לדרקונים, ויסלק את הנגע הרע, את בני האדם. חיוכה
התרחב, אך גם חשש ניקר בלבה. הוא חייב להגיע לבגרות. הוא חייב.


והשנים חולפות.
הבן הבכור היה למלך, והשכין צדק ומשפט-אמת בממלכתו, וכל
האצילים ואנשי העיר והסוחרים באו אליו, לבקש את דעתו ופסיקתו,
והכל אהבו את המלך הטוב.
הבן השני היה לכומר, הקים מנזר ובית-תפילה, והיה מקשיב
לווידוייהם של האיכרים והעשירים כאחד, ואומר להם מה עליהם
לעשות על מנת להתפייס עם האל, וכולם ביקשו את תמיכתו כי האל
דיבר מפיו והוא השכין שלום בין ארץ ושמיים, והכל אהבו את
הכומר.
הבן השלישי עטה שריון כחול והנהיג צבא של לוחמים אמיצים
ומוכשרים אשר שמרו על הדרכים מפני שודדים וחבורות ליסטים,
והמעבר בארץ הייתה בטוחה יותר מאי פעם; והוא עצמו היה משוטט
בארץ לאורכה ולרוחבה, לוחם ברשע ויצורי האופל, מגן על נשמות
האיכרים והאצילים כאחד מפני הרוע שעל פני העולם הזה, וכל העם
והעוברים-והשבים אהבו את האביר.

והשנים חולפות.
הדרקון הכחול עמד על קצה גבעה תלולה, מביט במבט מזוגג אל העמק
מטה, בו רעה עדר כבשים בהשגחת רועה ושלושה כלבים. הוא היה חכם
על אף גילו הצעיר כל כך, והוא יכול היה להבין שהסיבה שאמו לא
זזה גם לאחר שחימם אותו בגופו ובאשו המלהטת הייתה, שהיא נאספה
אל האבות הגדולים אשר בוערים לנצח בשמיים השחורים.
הוא ידע לצוד; אמו למדה אותו זאת, יחד עם תעופה, תזונה בריאה,
מה מותר לאכול ומה אסור או לא מומלץ. ההולך-על-שתיים, ידע, לא
היה מומלץ. אמו אמרה לו שהם לוחמים בתעוזה למרות גודלם הקטן,
והם מסוכנים. הוא ידע לצוד, והוא ידע שהכבשים שבעמק מעוררות
היכן שהוא את בלוטות הריר שבפיו, אך הוא לא מש ממקומו.
ניצב כסלע מבורזל, עמד דרקון כחול-כסוף על הגבעה, והתאבל על
אמו.
לאחר שלושה ימי קיפאון שכאלו תחת השמש הקופחת בצהריים והקור
חודר העצמות בשעות דמדומים, גבר הרעב על אבלו של הדרקון. הרועה
שוב היה בעמק עם עדרו, והדרקון פרש את כנפיו הכסופות, כנפי עור
דקיקות כל כך שהשמש קרנה דרכן, צלל מן הגבעה התלולה, ואז שב
ודאה, עף על פני תרמיקות, מגביה רום לגובה 50 מטרים, ואז שב
וצולל, היישר למרכז העמק, מרכז העדר. הם החלו להתפזר, אך הם לא
יספיקו. עשרה מטרים מעל הקרקע, ואש צהובה-ירוקה נורתה מלועו
האדום של הדרקון, חורכת כל אשר תחתיה על הקרקע ברדיוס של 15
מטרים.
לאחר שכבתה האש ניגש הדרקון הצעיר לבדוק את השלל. שלוש כבשים
נחרכו, ויהיו מאכל ערב לחיך. שתיים נוספות ניכוו קשות ומתו
מפצעיהן; מיותר יהיה לבזבז אותן. בטבע, דבר אינו מתבזבז, כך
לימדה אותו אימו. ברגליו החסונות (אף שהיה קטן יחסית, כתפיו
התנשאו לגובה של אדם בוגר וצווארו היה כמחצית מאורך זה) הרים
את חמשת פגרי הכבשים, כשראה את גוש הבשר האדום שבקצה המעגל
החרוך. כוויות רבות כיסו את הגוף, כאב גדול וודאי אחז בו, אך
ניכר כי הוא עוד חי.
הדרקון קרב אל הגוסס, וראה כי זהו הרועה, ההולך-על-שתיים, בן
האדם האימתני. הוא לא נראה נורא כל כך בעודו שוכב חסר אונים,
אך אמו למדה אותו לעולם לא להניח לחיה לסבול, ועל כן ערף את
גרונו של האיש במכה אחת מהירה, חוסך ממנו מוות ארוך של שעות.
הוא חשב לרגע, שוקל ברצינות את שני דבריה של אמו שסותרים את
עצמם - חוסר הבזבוז בטבע לעומת האיסור על התעסקות עם בשר אדם -
ולבסוף אסף בכפותיו את האיש ערוף-הראש, ועף מן העמק עם השלל.

ישנה אגדה בממלכה. אמהות מספרות אותה לילדים קטנים כדי שישובו
הביתה ממשחקם לעת ערב, כדי שיאכלו את כל המנה אשר נתונה
בצלחתם, כדי שיילכו לישון כאשר השעה כבר מאוחרת.
האגדה מספרת על דרקון. קשקשיו כסופים בשוליהם ובמרכזם נוטים
לכחול כהה כמו גלימתה של הלילה, והוא קטן. הוא יודע לחייך כמו
בני אדם, אומרת האגדה, וכך שובה את לבם של בני האדם להתקרב
אליו, ואז נוגס בהם וטורף אותם.
אומרים שזהו הדרקון היחיד שאי פעם העדיף בשר-אדם על פני
בשר-חיה. אומרים שעשרות אבירים ניסו את מזלם ויצאו לקטול אותו.
חניתותיהם זינקו הלאה מקשקשיו הקשים או שאף נתקעו ביניהם - אך
לא גרמו שום נזק. אף אביר לא חזר עדיין.
אומרים שהוא בא מהממלכות בדרום הרחוק, ועושה את מסעו צפונה,
לארץ שלנו, לארצם של שלושת האחים. אבל אלו רק שמועות, ואיש לא
חושש מן האגדה-שמועה הזו. וגם כך, המדבר אשר בדרום יימנע ממנו
מלבוא עדי הממלכה, והדאגה לא הניפה את דגלה השחור על פניהם של
המלך, הכומר והאביר.

הם שמעו עליו, הם ידעו. הוא אוכל בשר אדם, ולא בשר חיה. זהו
חטא עבור הדרקונים. וועדת זקני הדרקונים נתכנסה, שואפת לדון
בנושא הדרקון הצעיר אשר הפר את החוקים.
קריאות וצווחות רמות נשמעו מתוך המערה הגדולה ששימשה את
הדרקונים, קריאות וצווחות שהיו שפה ייחודית יפהפיה בצליליה
עבור אוזני הנחש. לבסוף קם דרקון בוגר, מעט מבוגר אפילו, בעל
קשקשים כסופים ועיניים כחולות. הוא יילך לדבר עם הדרקון הצעיר.

הוא מצא אותו במערה נטושה שאותה קבע לביתו הזמני. הדרקון הצעיר
(בנו, גם אם לא ידע זאת) היה נודד צפונה, וטרם קבע לו משכן
קבוע. עצמות נקיות למחצה מבשר שכבו בפינת החדר. שתי גופות.
נשים צעירות הן היו, פעם. חימה בערה בגופו של הדרקון הבוגר,
השחיטה הזו מקוללת.
הוא הביט בדרקון הצעיר. הוא נמנם על גבו, מחייך, חלום מתוק.
הדרקון הכסוף עצם את עיניו, חודר למחשבתו של הדרקון הכחול.
הדרקון הצעיר חלם על דרקונית ירוקה בהירת-קשקשים. הדרקון הכסוף
ראה אותה לוחשת בחרחור דרקונים מפתה "לא אהיה שלך, לילה, אלמלא
תמצא לי בית..." והוא ידע את פשר נדודיו של 'לילה', הדרקון
הכחול. רחמיו נכמרו על הדרקון הצעיר כל כך והמאוהב כל כך, שנתן
לנקבה לשחק בו כך, אך הוא עשה את שבא לעשות בכל זאת.
בעיטה העירה את הדרקון הצעיר, והוא היה דרוך ומוכן לקרב לאחר
שנייה. "זוהי שנייה אחת מאוחר מדי", אמר לו הדרקון הכסוף, אותו
זיהה הצעיר כ'כסף', ראש הדרקונים של חצי הכדור הצפוני, בנזיפה
חדה.
"אתאמן, כבודו", אמר 'לילה' הצעיר בהדרת כבוד, מנמיך את צווארו
לפני הדרקון האדיר והכסוף.
"אתה אוכל מבשר בני האדם, לילה" אמר 'כסף'.
"אכן, כבודו", השיב הצעיר, לא מוסיף דבר. לאחר מאבק שבדממה
נכנע הזקן, ושאל את הדרקון לפשר המעשה. מבט מרוחק עלה בעיניים
הירוקות, ו'לילה' הביט אל פתח מאורתו אשר הלך והאפיל. "הם
מטילים חורבן על גזענו, כבודו, אך הם אינם אלא יצורים עירומים
מהגנה, חלושים ורכים יותר מכבש או עגל רך. אני מסרב ללכת כצאן
לטבח ביד הולכי-השתיים המכוסים ברזל. לנו יש קשקשי ברזל, ובכל
זאת אנו נופלים כזבובים. אני רוצה להילחם בהם, ואכן כך אעשה,
מיד לאחר שאמצא מקום בו אוכל להתיישב עם - - - " הוא בלם פיו
במהרה, חיוך נבוך עולה על פניו.
'כסף' סקר את 'לילה' הצעיר בעיניו הכחולות והחדות. אכן, כנות
ניבטה בו מן העיניים הירוקות והמוזרות של הדרקון הצעיר
והמיסתורי. הוא ידע שיש צדק בדבריו של הצעיר. גם אם לא היה זקן
הדרקונים, ראה 'כסף' בזמנו את בני האדם קוטלים את לטאות-השמיים
האדירות והנאצלות כמו היו נברנים המזיקים לשדותיהם. אם לא
ייעשה דבר, ייכחדו הדרקונים מן העולם.
אם זה גורלנו, כך יהיה, חשב 'כסף'. אך אם לילה יוכל לשנות גורל
זה, מה טוב. ואם דרכו היא מלחמת חורמה והשמדת בני האדם - ובכן,
אין הדרקון צד ציד לחינם בהיותו שבע, אולם אולי יכולים
הדרקונים לשנות את תפריט תזונתם.

יום אחד בא אל הממלכה דרקון. היה זה דרקון כחול-כסוף, שבא
מכיוון המדבר הדרומי. הוא פסח על כל הארץ לכל אורכה, עף
בהחלטיות אל ההרים שבצפון, וכולם חשבו שהסכנה סרה מהם.
ואז חזר.
הוא בא עתה מן הצפון, מן ההרים, והוא נראה נחוש, הוא נראה רעב.
הוא זינק לעבר כפר קטן של איכרים, מגובה של עשרה מטרים השתלהבה
אישו ושרפה את הכפר, בתי עץ עולים בלהבות בזמן שהאיכרים
האומללים נסים על נפשם. הוא רדף אחר כמה איכרים אשר ניסו לברוח
דרך שדות החיטה. מקץ שנייה עלתה החיטה בלהבות, והאש נודדת
במהירות קדימה, בכיוון הרוח, בכיוון אשת אחד האיכרים אשר
התעכבה בשל שלושת ילדיה. צרחותיהם של הילדים הגיעו לאוזני
האיכר האב, והוא צרח ביגון אך חבריו עודדו אותו להמשיך לרוץ,
הם מתים כבר, אין טעם לחזור אחורה.
הדרקון אסף חלק מן המתים החרוכים - בני אדם, סוסים, פרות,
כבשים, חזירים - כולם נאספים בין טופריו הגדולים, והוא עופף לו
את הצפון. כשהלך, יצאו שלושת הגברים האיכרים שברחו, ובדקו את
הריסותיו של הכפר.
דבר לא נותר על עומדו. הבתים עדיין העלו עשן בחלקם, אך האש כבר
איכלה את שהיה לה לאכל. המקנה נהרס, הושמד באש הצהובה ירוקה.
דירים, רפתות, אורוות - כולם עלו באש והחיות מתו או גססו.
שלושת הגברים השבורים, חסרי כל, פנו ברגל אל העיר הבירה, לבקש
את עצת המלך. כנגד הנהוג, הקביל הוא את פניהם - על אף היותם
איכרים - אומר כי רק אחד מהם רשאי לפנות אליו. פסע קדימה
הראשון, ואמר "הוד מעלתך, החכם והטוב במלכים. אני אך איכר
פשוט, אך תהיתי לי - מהו הצדק בכך שביתי וכל רכושי נגנבו ממנו
ונחרבו ביד האש הנוראה של הדרקון הקניבל?" והמלך חשב וחשב על
דבריו הפשוטים של האיכר, אך לא עמדה לו תשובה בפיו.
חסרי מענה, פנו שלושת הגברים אל הכומר, במנזר. הכומר קיבל את
פניהם ברצון, וביקש מהם לשמוע את ווידויים. פסע האיכר השני
קדימה ואמר "אבי, דבר אין לי להתוודות עליו. חטא לא ביצעתי
מעודי במודע, ולכן אינני מבין - מדוע זה הענישו אותי האלים,
וגזלו ממני את שדותיי ואת חיות החווה שלי, אשר קיימו את חיי
ופרנסתי?" והכומר הנבון חשב זמן רב על דבריו של האיכר, אך
המשיך בשתיקתו, כיוון שגם לו לא הייתה תשובה.
מיואשים כמעט, פנו השלושה אל היערות והדרכים הנטושות, שם ידעו
לבטח כי נודד האח השלישי - האביר הכחול. כשמצאו אותו, כרע על
ברכיו האיכר השלישי לפני סוסו וזעק "הו, אדוני הרם, האביר
הכחול. ידידי מזה שאל מהי צדקת המלך שגזלה ממנו את ביתו. ידידי
מזה שאל מהי צדקת האלים שגזלה ממנו את פרנסתו. אף אני אבדו לי
ביתי וחיות ביתי, אך לא את אלו אבקש. אמור נא לי אך זאת - מהו
הרשע הזה, הכישוף הזה, שלקח ממני את ילדיי ואשתי היקרים? כיצד
ייתקיים בממלכתנו כדבר הזה?" האביר הכחול הביט באיכר הכורע,
קסדתו חושפת אך את הקו הצר של שפתיו הבהירות, ואז הרים את
המצחה, עיניו הירוקות ניבטו באיכר והוא אמר "הצדק עמך, אדוני
היקר. לא יתקיים רשע שכזה בממלכתנו".
ובמילים אלו פנה האביר הכחול מן היער, דוהר צפונה, אל ההרים.

ימים רבים נדד הדרקון הכחול-כסוף הידוע בתור 'לילה' במדבר. הוא
היה מהופנט בידי הרוחות החמות העולות מן האדמה, בידי הכוכבים
האינסופיים. הוא קיווה שאמו שומרת עליו, ואולי שאף הדרקון
הזקן, 'כסף' משגיח עליו בעינו הכחולה הפקוחה.
הוא היה רעב, כל כך רעב. הוא לא ידע שיהיה כאן מדבר, והחום
הטריף אותו על דעתו. הוא כמעט ושכח את שליחויותיו - כן, עתה
היו לו שתיים. הראשונה, למצוא בית לו ול'אמרלד', אהובתו.
השנייה - לחזור ולהנהיג את הדרקונים למתקפה ניצחת על בני האדם.

כאשר החל לראות ירוק באופק, חשב כי זוהי שוב אך אשלייה. אולם
משלא נמוגה בעוברו מטרים רבים נוספים, תקווה חדשה החלה מפעמת
בו והוא טפח בכנפיו הגדולות והכסופות, מאיץ קדימה. הוא הגיע
לממלכה קטנה שהכילה עמק רחב ידיים בדרומה והרים שחורים וגבוהים
בצפון. הוא ידע כי בהרים יימצא את מבוקשו, את המערות, על כן
עופף לשם, מסיט עיניו ממראה החיים המהלכים תחתיו, מצפים להפוך
לארוחה דשנה.
הוא מצא את המערה המושלמת, סוף סוף. היו בה שלושה אולמות
המתפצלים מתוך אולם גדול מרכזי (היא הייתה בעבר מכרה) והדרך
אליה הייתה בפיר ארוך וצר אשר היקשה על דרקונים עוינים את
החדירה למעוזו של 'לילה'. 'לילה' היה גאה בעצמו: המערה הייתה
מושלמת עבורו ועבור 'אמרלד', הדרקונית הירוקה הקטנטנה, והיא אף
התאימה להתרחבות משפחתית.
לאחר שמיקם עצמו במערה הנוחה, פנה לעיסוק הדחוף הבא: מזון. הוא
לא אכל שבוע ימים, והיה מסוגל לאכול סוס. או אורווה שלמה. למען
האמת, בעודו מעופף לעבר הכפר הקרוב, הוא אף השתעשע מעט ברעיון,
מחייך לעצמו.
האנשים ברחו מהבתים. מצויין. כך לא ימותו רבים מדי שלא לצורך.
גוויות מרקיבות הן דבר מיותר - גם אם על בני האדם להיות
מושמדים, הירקבם בעומס יתר על פני האדמה אך יזיק, ו'לילה' לא
רצה להזיק, לא לטבע. הוא עקב אחר כמות מבוקרת של דמויות רצות
דרך השדות. הוא טפח בכנפיו ועקב אחריהן.
צרחות הילדים שברו את לבו. הן נשמעו כקריאות הגוויעה של אמו
ולרגע חשב אודות אזהרותיה. מה הוא עושה? הוא רוצח ילדים, בשם
הדרקון השחור הגדול של הלילה! ואז הוא חש מדקרה בבטנו. חתך קל
מחץ דק שנשלח ממרחק רב מכדי לפגוע, למרות גילו הצעיר ובטנו
הרכה. החץ בא מאחור, ולשם כיוון יריקת אש, ואז המשיך לשרוף את
הכפר. לא, הוא לא רוצח ילדים. הוא מגן על בני עמו, מגן עליהם
מהכחדה, מגן על שלום ילדיו העתידיים שלו. לבסוף אסף את הגופות
המובחרות ביותר, ופנה חזרה למערתו, מתענג על הבשר הרך והמבושל
ולאחר מכן, שבע ועייף מן המסע הארוך, צנח ראשו בפתח האולם
הראשי הגדול והוא נרדם.

האביר הכחול לא היה לבוש עתה בשריון המתכת הכבד. לעורו הייתה
חליפת עור גסה ועבה. הוא למד - בבואך להילחם באש, אל תתעטף
בנייר או במתכת. העור לא ייתחמם וגם לא יישרף על נקלה, והוא
חגר את נדן החרב, מחזיק ביד עטויית כסיה חנית עץ גדולה, ובידו
השנייה מגן עליו מצוייר סמל הממלכה - גריפין צהוב על רקע כחול.

הוא ירד מעל סוסו (הלה היה מוגן בבד חסין-אש, מעשה ידי
האלכימאי הטוב בממלכה), וקרא לעומק המערה מולה עצר, אשר סימני
החריכה הובילה אותו עדיה, וקלושות יכול היה לשמוע את קצב
נשימותיו של הדרקון הנורא מתוכה. הוא האזין היטב, ומשלא נשמעה
תגובה כלשהיא לקריאתו, פסע אל תוך המערה.

'לילה' הישן חלם חלום מתוק. הוא ו'אמרלד' ריחפו בשמי תכלת,
אחריהם עוד שלושה גוזלי-דרקונים צעירים. משפחה יפה כל כך הם
היו.
ואז בא בן אנוש עצום-מימדים בפרוות דב כחולות, ונעץ חנית בגוף
בתו הקטנה של 'לילה', ובגרזנו ערף את ראשה של 'אמרלד' אהובתו.
זעם גאה בו, ו'לילה' זינק על האדם הענק, יורק אש ודוקר אותו
בדרבנות החדים אשר לגבו ולזנבו. האדם הענק היה חזק, אך לא עמד
במתקפה, כי 'לילה' היה הדרקון אשר יניס את האדם מן העולם,
ו'לילה' ניצח במלחמה, אך נותר לבדו בעולם. ואז מבין גוויות
הדרקוניות עלו שני צאצאיו האחרונים של 'לילה', שני דרקונים
צעירים ומדהימים, ו'לילה' ידע - יש עוד תקווה. תמיד ישנה
התקווה.
הוא חייך קלות בשנתו. אוזנו נעה בעווית רפלקסיבית כששמע קריאה
רמה מהדהדת במערה, אך מוחו לא שת לקריאה. לא היה זה שריון או
צחצוח חרבות - הסכנה אינה אורבת והיה זה כמו היה יתוש מטריד
מזמזם סביב אוזנו של 'לילה'. הוא לא ניעור, והמשיך בחלומו, ישן
על צדו, בטנו המלאה נפוחה מעט כדרך בטן של גוף שבע.

האביר הכחול כמעט והקיא למראה הדרקון הנורא השוכב כך סתם
במערתו. נדמה היה לו שהדרקון צוחק עליו, אפילו מתוך שינה.
צוחק, כמו טוען שהוא יוכל לנצחו - ויהי מה. האביר הכחול מעולם
לא נהנה מדברים שכאלו. בשקט מופתי קרב אל הדרקון הישן, והצמיד
את חניתו לעינו העצומה של הדרקון. אז, בזעקת קרב נואשת, נעץ
בכל כוחו את החנית בתוך העפעף הסגור.

הדרקון צרח, והרים את ראשו למעלה במהירות, יורק אש צהובה-ירוקה
אל תקרת המערה. החום הנוצר במערה חימם את גופו שישן כבר
יומיים, אך לא הניס את הכאב מעינו. הוא חש את עינו הירוקה,
היפה, נוזלת מארובת העין אל לחיו. הוא היטה את ראשו בפראות,
מבקש לראות את תוקפו בעינו הטובה. גבר. מריח מעור מתים. ארורים
בני האדם הללו - חסרי פרווה או קשקשים על כן ייתעטפו בפרוות
ועורות החיות האחרות. הוא ניסה להילחם - הוא השיב מלחמה שערה
אך עיוורת בעזרת זרועותיו החסונות, טופריו החדים, אשו החמה.

ללא הועיל. ידו שנפגעה לא יכלה עוד להילחם. הדרקון הארור נעץ
את ציפורניו בכתפו של האביר בחליפת העור, והם חדרו דרךהחליפה,
עורו שלו, שריריו. פיסת בשר קטנה חיברה עוד בין הכתף והזרוע,
והאביר העדיף לאבד את ידו השמאלית על פני למות, וחתך בעצמו את
אותה חתיכה, מותיר את היד מאחור, בעודו מתקדם, כנגד האש
וההצלפות, לעבר בטנו של הדרקון.

'לילה' לא שיער בנפשו מה יעשה האביר. הוא אך ידע שהוא מתקרב
לעבר בטנו, והבטן היא רכה עבור דרקונים. הוא התפרע עתה אף
יותר, משתולל בזעם, מנסה להרחיק את האדם הזה ממנו. הוא היה שבע
ולצערו לא עמד לו אף חוש מלבד ההגנה, וזה היה חלש מן הזעם או
הרעב. הוא הרגיש את קצה זנבו ננעץ -

בבשר, מעט מתחת לסרעפת, צד. האביר ווידא שאכן לא נפגעו איברים
חיוניים, וכאשר משך הדרקון את זנבו ממנו, המשיך בהתקדמות, עתה
נחוש יותר. דם רב בקע מן הפצע אותו חסם בעזרת ידו בתחילה
ומאוחר יותר, כשיבין שזהו מעשה חסר טעם, ייטע בו ענף עץ בוער
למחצה. אך בינתיים, הוא המשיך להתקרב לאותה הנקודה היחידה שידע
- שם - אם רק ייפגע. הוא שלח את חרבו, מעט מתחת - - -

לסרעפת. האוויר יצא באחת מריאותיו של 'לילה', בעיקר בשל
ההפתעה. הפגיעה הייתה חמורה, אך קרביו לא נשפכו כפי שוודאי רצה
האביר הנורא. הוא צרח בשנית, יורק אש לכל כיוון, מעלה, מטה,
ימין ושמאל. וודאי באחד מהם פגע בו. הוא חייב להיות במקום
כלשהו. הוא לא יכול להיות רחוק, או בכמה מקומות. הוא לא...

הסחרחורת תקפה את שני הלוחמים, ובכל זאת הם קמו, מתנודדים על
רגליהם, והמשיכו להילחם. צבא כנגד צבא היו האביר כחול-הברזל
והדרקון הכחול כסוף-השוליים, ואחד מהם ניצח. אולי. אולי היה זה
האביר, והדרקונים מוגרו לבסוף מן העולם, יחד עם הקסם והאהבה
האמיתית. אולי הדרקון היה המנצח, והאדם נעלם מעל פני האדמה, חי
רק במערות קטנות, כעכבר מפוחד, בצל החיות האדירות.
סוף הסיפור אינו משנה. הקשר הוא המשנה. זוהי מלחמה פנטסטית, אך
מלחמה ככל מלחמה אחרת. יש בה שני צדדים, אך איש מהם הוא לא רע
או טוב. תמיד יהיה מנצח, תמיד יהיה מפסיד, אבל הצד שבו אתה
נמצא איננו טוב או רע רק משום שניצח או הפסיד. הוא טוב או רע
אם אתה מאמין בכך.
ואולי אף אחד מהצבאות הכחולים לא ניצח. אולי הם שחטו איש את
רעהו, והאביר הגדול לא יכול היה להנהיג את העם ולעזור להם כנגד
הדרקונים השונים כגון 'אמרלד' ו'כסף', אבל 'כסף' ושאר ראשי
הדרקונים לא יכלו להתארגן סביב מנהיג אחד שיציל אותם. וכך שב
המצב כפי שהיה מקודם, ורק מלחמה אחת קטלה, ללא שום צורך, את
היפה בדרקונים ואת החכם באדם.