הם הביטו בי די מוזר.
טל, בן וקרן ישבו שם מסביב לשולחן בבית-הקפה שבקומה השנייה של
הקניון שלנו. שלנו, כן. אנחנו הדור שהשתלט על הקניון מאז שהוא
נפתח. תיכון זו תקופה נהדרת. עכשיו צבא, אז נפגשים רק בימי
שישי - בקניון. אבל בדרך-כלל הם סתם מביטים ומחייכים קצת,
נותנים לי כיפים כמובן, ואז ממשיכים לדבר, כשאני גם משתתף,
כמובן, עד שלוש אחרי הצוהריים.

עכשיו זה לא קרה. הם הביטו בי מוזר כשהגעתי. היה נראה שלפני
שנייה הכל היה בסדר ואיך שהם ראו אותי פניהם קפאו בצורה עגולה
כזו של אי-הבנה. אח"כ היה להם קצת קשה לסיים משפטים והם הביטו
בי.
לבסוף בן אמר, אחרי שעה שישבתי שם "תגיד, אתה מרגיש טוב?"
הייתי בתחילת הנס-על-חלב שלי, וזה די הפתיע אותי. לפני זה לא
ממש השתתפתי בשיחה. הרגשתי שהם מדברים על נושא שאני לא מבין
בו. זה קורה לפעמים, לא נורא. עכשיו - פתאום בן מביט אלי במבט
חוקר שכזה ומגמגם-שואל אם אני בסדר.
"בטח שאני בסדר," אמרתי וחייכתי, ואז ניגבתי את הפה עם הלשון,
כדי להסיר את שפם החלב שבטח נוצר לי.
"אה.. אוקי.. כי אתה לא נראה ממש טוב היום..." המשיך. טל וקרן
הנהנו.
"באמת?" אמרתי והתחלתי למשש את פניי כאילו בודק אם אני כולי
שלם. האמת שקצת דאגתי שאולי אני נראה מוזר מעט, אחרת לא הייתי
גורם להם לכזו הפתעה.

שלושתם לקחו שאיפות מהסיגריות שלהן יחד. זה הצחיק אותי אבל
הפחיד קצת, איך שהם עשו את זה יחד.
"אוקי, מה קרה? זו כבר בדיחה לא מצחיקה..." אמרתי.
טל התקרב אלי עם הכסא ולחש לי לאט "אתה שקוף,"
"מה?"
"אתה שקוף!" הוא חזר והפעם ניסה לחייך. אז הוא לקח עוד שאכטה
מהסיגריה.
קמתי והלכתי לחלון של חנות הדיסקים ליד בית-הקפה והבטתי. זה
היה נורא מוזר להביט בהשתקפות של השקיפות שלי. זה כל-כך מבלבל
את המראה, או את האור - שאני נראה כאילו אני לפני פיתוח. אני
בנגטיב!
הסתובבתי מהר וקפצתי לשולחן שלנו. עמדתי וניסיתי להגיד משהו
ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר מעניין להגיד, אז פשוט התיישבתי
והטבעתי את חוטמי בתוך כוס הנס-על-חלב שלי.
"תשמע..." אמר לי בן, "אני חושב שכדאי שתבדוק את זה..."
השתדלתי לשתות את הנס-על-חלב, אבל הוא התרחק מהפה שלי, אז
שאבתי חזק ויצאו לי קולות מזוויעים שקורים לי הרבה כשאני שותה
מרק.
"ויש גם את עניין הנוזלים," אמרה בשקט קרן.
"אל תגידו לי אפילו," אמרתי מתוך הנס-על-חלב שלי כי כבר ניחשתי
מה קרה.
הזזתי את רגלי על הרצפה אחורה וקדימה והרגשתי שהיא רטובה.
טופפתי קצת עם העקבים ויצאו קולות של שפריצים. של חלב, סביר
להניח. של נס-על-חלב.
"אתם חושבים שאני מת?" שאלתי אותם אחרי שעה קלה והרמתי את ראשי
מהכוס. נשאר עלי שפם חלב חמוד. הם צחקו שלושתם, אבל סביר להניח
שמהשפם.
"אני לא חושב שיש פה מה לתהות," אמר בן בקול הידעני שלו, "אתה
שקוף וחלול, אבל לא מת, אחרת היית קרוב יותר לפרחים ולא
אלינו." את סוף המשפט הוא אמר במין צחוק רועד שכזה. זה שיעשע
אותי.
"כן," אמרתי. "אפשר להגיד שאני לא דוחף את הפרחים עדיין," ויצא
לי עיברות נוראי של המשפט.
"תראה את הצדדים החיוביים של זה," פנתה אלי קרן ונגעה לי בכתף
כדי להסיט את מבטי אליה. היא פשוט עברה בתוך הכתף. זה הבהיל
אותה והיא מיד משכה את ידה חזרה. הרגשה מוזרה קצת, האמת. כאילו
הגוף ניסה להיתפס בכף היד שלה ולשמור עליה בפנים.
"יש בזה הרבה צדדים טובים," היא חזרה על זה, "אתה יכול לעבור
דרך קירות, לא?"
טל ובן מיד חייכו את החיוך הזדוני המפורסם שלהם. קמתי ורצתי
ישר לתוך חלון הזכוכית של חנות הדיסקים. החלון התנפץ והתחיל
לרדת לי דם מהמצח. מזל שרכנתי קדימה. שני המוכרים רצו החוצה
ונכנסו להלם כשהם ראו מה קרה לחלון ולי. קמתי מהר מהרצפה ורצתי
לכיוון השני, כדי לברוח מהם לפני שהם יתפכחו ויזמינו אלי
משטרה. הייתי ממש בתחילת הריצה שלי, כלומר, הגוף היה בתנופה
בדיוק כשהסתובבתי לתוך מגש של מלצרית מסכנה וכל הקפה נשפך
עלי.

קרן ישבה שם עם הקפה שלה וחייכה חיוך ממש מתנצל כלפי, כשחזרתי
לשולחן. הפעם כבר ראיתי את עצמי בתור השתקפות נורמלית בכפית של
הנס-על-חלב שלי. רק חבל שנראיתי  כמו הומלס שכמה ילדים מתעללים
שפכו עליו קפה ברחוב במקום כסף. השיער שלי נטף קפה, והיה לי
כתם חום ומלא גרעינים במרכז המכנסיים, והיה לי ממש חם.
טל ובן ברחו משם, כנראה.

"טוב," אמרה קרן.
סיימתי את הקפה שלה, קמתי ושלחתי לה מבט חצי-כועס והלכתי
למדרגות הנעות. בדרך כולם הביטו בי בצורה עגולה כזו של
אי-הבנה, אבל מה הם מבטים של כמה אנשים שאני לא מכיר לעומת
מבטים של חברים טובים?