לא ידעתי מה קורה איתי ואיפה אני כשפתחתי את העיניים. עמדתי על
משהו, הכל היה חשוך, לא ראיתי כמעט שום דבר. אימצתי את העיניים
קצת, מנסה לראות בכל זאת, אבל זה לא עזר. התחלתי לזוז באי
נוחות. היו לי קצת לחצים בלב, כמו שתמיד יש לי כשאני קצת
לחוצה. בדרך כלל אני לא בן אדם לחוץ, אבל כשאני לחוצה מעט,
הגוף שלי מראה את זה בבירור. ניסיתי למשש את מה שמסביבי והבנתי
שמאחורי יש קיר או משהו בסגנון. בצד ימין תפסתי יד של מישהו.
'יש עוד אנשים!' חשבתי בשמחה. 'אפשר לשאול אותם מה קורה.'
"סליחה?" שאלתי בהיסוס. פניתי עם פניי לצד ימין, מביטה ישר,
למרות שאין לי מושג מה גובהו של האיש שעמד לידי.
"כן?" הוא שאל.
"איפה אנחנו?" שאלתי, הפעם בביטחון.
"חכי שניה" הוא אמר והתחיל לזוז, משמיע רחשים מוזרים.
הוא הגיש לי משהו שכשמיששתי אותו הבנתי שזה פנס. "תודה רבה",
אמרתי. הדלקתי אותו בחשש קל. התגלה לפניי חלל גדול, מלא במדפים
עליהם מונחים בשקט מוצרים שלא הצלחתי להגיע עם האור אליהם
מספיק כדי להבין מה הם. מן חנות, סופרמרקט כזה, הבנתי.
העברתי את הפנס לעבר האיש שאיתו דיברתי לפני כמה שניות. הוא
נראה נחמד. נראה שהוא נרדם, בעמידה. לא נעים לי להפריע לו
בשנתו, הוא נראה כל כך שקט, תמים ומלאכי. אבל אני באמת רוצה
לדעת מה אני עושה בחנות בחושך הזה.
"אפשר להפריע שוב...?" אמרתי בשקט יחסי, מרימה את אלומת האור
של הפנס אל עבר עיניו. הוא פתח את עיניו כמו בובה. חייכתי.
"כמובן", הוא אמר בנימוס.
"למה אנחנו פה? זאת אומרת, זה מוזר." אמרתי.
"מה, הביאו אותך לפה בכוח?" הוא שאל.
"לא ידעתי שהביאו אותי לפה בכלל. פשוט הלכתי לישון וכשפקחתי את
העיניים כבר הייתי פה" הסברתי לו.
"אבל בדרך כלל הם מודיעים לפני שהם לוקחים אותך, הם מסבירים לך
את כל התהליכים. הרוב עושים את זה מרצון, כך שאין סיבה לא
להודיע להם." הוא אמר ומיד אחר כך תפס בידי. "בואי איתי, יש לי
משהו להראות לך" אמר ומשך אותי איתו.
כמעט ונפלתי, הוא תפס אותי. "אה, מצטער, הייתי אמור להגיד לך
שיש שם מדרגה" הוא חייך, חיוכו בוהק בחושך. הוא לקח ממני את
הפנס והאיר על אחד המדפים. ראיתי ילדים קטנים, שוכבים אחד ליד
השני. הוא המשיך ללכת, ידי בידו, הפעם ראינו תינוקות בתוך
עריסות.
"אני רוצה להתקרב קצת, אם אפשר" לחשתי.
"אפשר. אבל צריך להיות בשקט, שלא יתעוררו." הוא לחש חזרה.
התקרבנו והתבוננתי בתינוקות הקטנים השוכבים בשקט. לאחת העריסות
היה מוצמד תג עליו היה כתוב '12,000 ש"ח'. כמעט וצרחתי, אבל
ברגע שהוצאתי צליל מפי, הבחור שסייר איתי סתם לי את הפה בידו
וסימן לי לשתוק. התרחקנו מעט ואז הוא שאל מה קרה.
"הם..." הייתי בהלם. "הם מוצעים למכירה. מי מוכר אותם?"
"אותנו, גם." הוא תיקן, מחייך חיוך מתנצל.
"נכון..." הרגשתי איך הרעידות שלי מתקרבות. "למה מוכרים
אותנו?"
"מה זאת אומרת למה?" הוא לא הבין.
"ממתי מוכרים אנשים?" עניתי לו בשאלה אחרת.
"מאז שההורים שלי זוכרים את עצמם..." הוא אמר "ואני חי בערך
עשרים ושמונה שנה, הם בסביבות החמישים וחמש".
"אז... אז זה בעצם דבר רגיל ונורמלי" אמרתי ברוגע מעושה.
"כן, זה נורמלי לחלוטין. כל מי שמתאים למכירה, מבחינת הנתונים
שהתקבלו, מביאים אותו לפה או לחנויות כמו זו ונמכר למשפחה
שתגדל אותו" הוא הסביר. "בואי נשב" הוא לקח אותי למקום בו
עמדנו בהתחלה.
"מה התאריך היום, תזכיר לי?" שאלתי תוך כדי הליכה.
"העשרים ושש לתשיעי אלפיים שמונים ושבע." הוא ענה והמשיך
בהסברו "ברגע שתינוק נולד הוא עובר בדיקה פשוטה שמתאימה אותו
לחנות, למסגרת, לאוכלוסייה שהוא מתאים לה. מרגע זה ואילך כל
אחד יכול לקנות אותו בחנות הזאת. גם ההורים עברו בדיקות כשהיו
קטנים כך שזה מקל על כל העניין."
"זאת אומרת שזה בעצם מעין אימוץ. אז מה אנחנו עושים פה?"
המשכתי בחקירה.
"אה," הוא חייך חיוך רחב, "ידעתי שתשאלי. אנחנו מוצעים
לנישואין."
"הבנתי. אבל מה קורה אם מישהו ירצה אותי אבל אני לא ארצה
אותו?" חייכתי בערמומיות, כאילו עליתי על בעיה במערכת.
"אין כזה דבר. הכל מתואם. רק אנשים מתאימים מבחינת הבדיקה
יכולים להיות צמד. ההורים באים לחנות, מסתובבים, בודקים לאיזו
אישה יש את הנתונים המתאימים לבנם ומשלמים עליה ממיטב כספם."
הוא הידק את אחיזתו בידי.
"אין אהבה?" שחררתי את ידי.
"אה-הה... מה...?" הוא לא הבין.
"אהבה. בין גבר ואישה. אוהבים אחד את השני. נמשכים אחד לשני.
רוצים אחד את השני. מבינים אחד את השני. יש להם את הקליק הזה,
את המבט המכושף הזה בעיניים כשהם מתבוננים אחד בשני" הסברתי
לו.
"לא צריך את ה...אהבה הזאת. יש נתונים." הוא לא הבין.
"אבל... מה אם..." לא ידעתי איך להסביר לו, שיבין. "לא קרה לך
שרצית את אחת הנשים פה?"
"רציתי? מה זאת אומרת?" הוא לא הבין.
"אתה לא מרגיש משהו שונה איתי מאשר עם שאר הנשים בחנות?"
ניסיתי לשאול בצורה קצת שונה.
"ברור, את יושבת פה, איתי. הן ישנות." הוא אמר ולחץ את ידי שוב
וקירב אותה אליו בזהירות "וגם אנחנו צריכים לישון. אני חושב
שמחר יום המזל שלי." אמר וחייך. "חבל שאני אהיה עייף".
קמתי ונעמדנו שנינו במקום המיועד לנו.
לא הצלחתי להירדם. כל הזמן שאלתי את עצמי מה אני עושה שם ואיך
אני חוזרת מהחנות המפחידה הזאת למיטה החמימה והנעימה שלי.
לבסוף, מרוב עייפות נעצמו העיניים שלי. כשפקחתי אותן כבר היה
אור ובחורים עברו בין המדפים משפריצים בושם על כולם ומסרקים
מעט את האנשים שתסרוקתם התקלקלה בלילה. הסתכלתי על הבחור שעמד
לצידי, זכרתי את עיניו ואת חיוכו. הבחור שערך לי את הסיור
בחנות. ידי עדיין הייתה בידו. הסתכלתי על התג שהוצמד לחולצתו
'5,800 ש"ח'. הוא זול יותר מהתינוקות. אולי אתה מקבל איתם גם
את העריסה ואז זה מייקר את כל העסק. תפסתי את עצמי חושבת את
המחשבות האלה והפסקתי במהירות. הפחדתי את עצמי. מעניין מה
המחיר שלי. הסתכלתי על חולצת הפיג'מה שלי ועל התג היה כתוב
'4,500 ש"ח'. 'איזה מעליב' חשבתי לעצמי. אני לא כל כך גרועה.
אני מכירה בזה שיש לי מגרעות, אבל ארבעת אלפים חמש מאות???
לעומת המחירים פה זה ממש זלזול באינטליגנציה שלי.
אנשים התחילו להיכנס לחנות, בזוגות ובחנו את התינוקות, את
הילדים ואת הבוגרים. כל אחד חיפש את מה שהיה צריך.
זוג אחד עבר לידי והאישה עצרה את בעלה. "תראה איזה חמודים הם
נראים ביחד" היא חייכה ובדקה את תוויות המחיר והנתונים. "והם
ממש זולים" חיזקתי את אחיזתי בידו, חיוך עולה על שפתיי.
"אכן. מקסימים. אבל את יודעת שאנחנו מחפשים רק גבר, יש לנו
נערה בבית. אנחנו לא צריכים עוד אחת, חוץ מזה, הנתונים שלהם לא
מתאימים." הוא ענה לה, ליטף את ראשה ונתן נשיקה.
היא בדקה שוב את התוויות והנהנה בראשה "יש משהו בדברייך." היא
נישקה אותו חזרה. "אולי ניקח רק אותו? הוא ממש חמוד ומבחינת
הנתונים הוא מתאים לרותי שלנו." החיוך שהיה מרוח על פניי ירד
במהירות.
"את צודקת. ניקח אותו" הוא אמר ובשניה שסיים להגיד את המשפט
קפצו עליו שני מוכרים ושאלו אותו אם הוא בטוח. הוא ענה שכן והם
שאלו אם הוא רוצה שיארזו לו למתנה. הוא ענה שזה בסדר, הוא קונה
אותו לבת שלו.
שני הבחורים תפסו את הבחור, אחד ברגליו ואחד בגבו, ידו נשמטה
מידי, עוד מספיקה לחיצה אחרונה, מבטו נפגש בשלי ואני מזהה
ניצוץ כלשהו, כישוף. הוא ידע שזה יהיה היום שלו, חייכתי לעצמי.
צביטה קטנה-גדולה בליבי.