בהתחלה זה הייתי אני זה שרצה בכל זה, ובכלל לא היה נראה שהיא
מתלהבת ממני יותר מידי.
זה אפילו דיי ייאש אותי, אבל משום מה התעקשתי. ואט אט היא החלה
להבין מי ניצב מולה. עד ששמתי לב שהיא ממש מתלהבת ממני, היא גם
אמרה שהיא אוהבת אותי. זאת אומרת, לא סתם אמרה, היא אמרה את זה
מהלב, היא התכוונה, רואים עליה. היא גם אמרה שהיא לא מכירה אף
אחד כמוני, שאני מוכשר מתחשב ושיש לי לב זהב, והיא לא תחליף
אותי לעולם, ועוד מליון מחמאות. היא באמת התכוונה לכל.
אני, לעומת זאת, אף פעם לא זרקתי לה מילה טובה. לפעמים ככה
מהצד אבל לא ממש ברצינות משהו דוגרי וישיר כזה כמו שהיא אמרה
לי. אבל לא ממש נראה לי שזה הפריע לה. היא תמיד המשיכה עם
המחמאות שלה, מתישהו זה כבר התחיל לחזור על עצמו. פעם אמרתי לה
שאני גם אוהב אותה, אבל רק כי היה לי לא נעים. לא שאני לא אוהב
אותה. אני חולה עליה, היא אחלה. יש בינינו ממש קשר טוב אבל אני
פשוט מאלו שלא אוהבים להגיד את הדברים האלו. אבל יצא לי ככה
פעם פעמיים לומר לה גם, שתרגיש טוב עם זה.
היא גם הייתה מנשקת אותי ככה, כל פעם שראתה אותי וזה בא עם
חיבוק כזה ענק. לא שאני מתלונן על הנשיקות והחיבוקים, זה לא
שזה לא כייף, אבל בכל זאת יש גבול מסוים שכשעוברים אותו זה
מתחיל לעצבן (אפילו אם יש לה שפתיים של מלאך... ולה לא
היו!!!).
היא גם אמרה שהיא רוצה שנהיה יותר ביחד אבל היא פשוט עסוקה
מאוד והיא לא יכולה. ת'אמת, זה לא ממש הפריע לי, דווקא הייתי
צריך את השקט הזה לפעמים אולי אפילו קצת יותר.
אחרי כמה שנים היא נעשה קצת חולה, הייתי בא לבקר אותה בבית
החולים. היא אמרה שאני נותן לה סיבה לחיות. לא ממש הצלחתי
להבין איזו סיבה בדיוק אני נותן לה, אבל אם זה טוב לה ולי זה
לא מזיק אז סבבה.
היא המשיכה עם המחמאות שלה, והנשיקות וכל זה, היה קצת עצוב...
ככה היה כמה חודשים עד שהרופאים אמרו שהיא מתה, היה קצת עצוב
כזה, הייתה הלוויה ודיברו, ובכו, אבל אני לא.
למרות שאף אחד כבר לא נותן לי מחמאות כל הזמן מנשק אותי
ומתקרצץ אלי... סבתא כבר לא חסרה לי. |