קראתי לאמא שלי מהחדר השני.
צעקתי לה "אמא, אמא בואי הנה".
והיא באה בגלל שככה אימהות עושות.
ואז אמרתי לה שתכין לי מספריים לציפורניים כי אני רעב.
היא חשבה שהיא לא שמעה נכון ושאלה אותי מה אמרתי.
אז עניתי לה " תכיני לי מספריים לציפורניים כי אני רעב".
היא הסתכלה בי כמה שניות , עשתה מבט מוזר בפניה ויצאה מהחדר.
אז קראתי לאבא שלי " אבא , אבא בוא הנה מהר ".
אבות הם לא אימהות אז הוא בא אחרי כמה דקות.
אמרתי לו בדיוק את אותו הדבר שאמרתי לאימי.
הוא לא שאל אותי מה אמרתי אלא פשוט הנהן ויצא.
שמחתי. סוף סוף מישהו מבין אותי.
חיכיתי וחיכיתי ובינתיים בדקתי כמה צורות אני יכול לעשות עם
הידיים שלי.
ואבא עדיין לא בא.
נהייתי רעב מאוד וכדי להפיג את הרעב חשבתי מה עדיף להיות
קיר או רואה ובלתי נראה?
מצד אחד קיר יודע הכל כי בכל מקום מעניין יש קיר וכל הקירות הם
בוודאי חברים כי כולם נראים אותו דבר ואין אפליה.
מצד שני הייתי בוודאי משתגע אם הייתי קיר כי כל הזמן הייתי
רוצה לדעת מה קורה בכל חדר וחדר בעולם ואם כל הכבוד לקירות הם
לא ידועים בסבלנותם הרבה.
החלטתי שעדיפה האפשרות השניה אבל לא רואה ובלתי נראה כמו רוח
כזה או קספר אלא בלתי נראה ממשי שיכול להזיז דברים ולגעת
בנשים. אבל מה אם תקרה לי תאונה ואני אתעוור - אז אני אהיה לא
רואה ובלתי נראה וזה ממש מסריח.
בדיוק בקטע מחשבה זה הדלת נפתחה ואבא הכניס את הראש ואמר "נגמר
בדיוק ויהיה רק ביום שישי".
היום זה בכלל לא יום שישי אלא יום אחר ואני רוצה מספריים
לציפורניים עכשיו כי אני רעב.
אז אני אחכה ליום שישי ועד אז אני ארגיש טוב כי יש לי סבלנות
יותר טובה מלקיר והוא אפילו יותר גדול ממני.

נשמע לכם מוזר מה שכתבתי כאן?
ובכן לצערי כך נשמעים רוב הסיפורים כיום וחבל.
כי זה לא חוכמה להיות קיר ריק, הרבה יותר קשה להיות קיר עם
תוכן.
ותחשבו על זה.