הוא שוב הגיח, מתוך ערפל חיי. הנמר האפור שקורא לי אליו, לחבור
אל חברבורותיו ולהיות עמו לעד. אך עוד לא אמרתי נואש ואני עוד
כאן מנסה לספר את סיפורי וללמד קצת את הבאים בתור, כי הרי מהו
העתיד אם לא בבואה מתמשכת של ההווה ופיקציה בדמיוננו. העתיד
לכשיבוא יהיה הוא ההווה ויחליפו עתיד אחר, שוב רק בדמיוננו.
וכך הגעתי למסקנה הפשוטה הנדרשת- אין עתיד.
אינני זוכר אפילו מתי הכל החל. אבל כשזה החל היה כבר מאוחר מדי
לעצור את זה. ואולי לעולם לא רציתי לעצור את זה. אני נוהג לומר
שהגבול הדק בין השיגעון לטירוף נחצה לא פעם ולא פעמיים על ידי
אנשים קטנים ממני, אך האם באמת חציתי את הגבול או שמא אני רק
רוצה להאמין שחציתי אותו על מנת לספק את שיגעון הגדלות שלי
עצמי. ואולי בכלל אני נורמלי כמו כולם וכל אשר קרה אכן קרה ולא
הפך עולמות ושינה סדרים כפי שרציתי להאמין שהיה?
כמו שרשרת שנקרעת והחרוזים נופלים לאיטם אל עבר הקרקע, תמונה
בסלואו מושן שמתמשכת עד אשר לא נותר כלום. ככה חיי החלו
להתפרק. פיסה אחר פיסה פגשו בקרקע. התמימות הלכה ראשונה
בגאווה, ונעלמה לה לעבר האופק. יחד איתה נעלמה גם הילדות.
בגרות מוקדמת, שאיננה במקומה, באה כתחליף. העולם כבור שפכים
גדול שאב אותי לאיטו פנימה מנסה להשחית אותי עד תום. מאחר
ובחרתי לא להיטמע בביב השופכין של עולמנו נגזרו אלי חיי
בדידות.
אורון נהרג. הוא דימם לי למוות ולא יכולנו לעצור את זה. הוא
חטף רסיס לצוואר בדיוק לעורק הראשי והוא נגמר לנו. פעם ראשונה.
צילצול טלפון... גולן נפצע... רסיס בצוואר... הוא עוד ניצל, 6
מ"מ מפרידים בינו לבין מוות. בין העמוד שדרה שלו לבין הרסיס.
פעם שניה. טיל לעמדה וליאור איננו עוד, פגיעה ישירה. פעם
שלישית וגלידה.
השאיפה ברחה ממני גם כן, כי למה יש לשאוף אחרי שהכל נלקח. הכל
נהיה חסר משמעות וריק מתוכן. פרשתי מהמירוץ, הפסקתי לרדוף אחרי
כל הכלום הזה. לא נותר בי כוח להמשיך לרוץ ולתור אחר מאוות
נפשי, כי לא היתה כזו יותר.
התחלתי לחפש ולא היה מה למצוא. נותרתי לבד בוהה בתקרה. איפה יש
עוד אנושיות בעולם. והרי אנשים סבלו אובדנות גדולים מזה שלי,
אז איך? איך עוד לא רואים סביב? איך כל אחד כל כך מכונס בעולמו
שלו ולא מסתכל סביב.
ואת שלא הבנת איך אף פעם לא אוכל להיות מאושר לקית במחלה
הגדולה מכל. האמנת שעוד אפשר... רצית להאמין לפחות... חבל שלא
האמנת בי גם כן. ואיך אוכל להיות מאושר כל עוד יש עצב בעולם,
כל עוד ישנו ילד שקר לו או כלב רעב משוטט ברחובות. והרי לא
אוכל לשאת לבדי את עול כל הסבל בעולם. זאת הבנתי, אינני כסיל.
צעד ראשון בריפוי המחלה הוא זיהויה. אני זיהיתי את המחלה
כשפיות, אז נרפאתי.
שלווה ורוגע מציפים את גופי כעת ביודעי שבכל זאת הפקתי תועלת
מרגעי השפיות האחרונים שלי. אנא זכרו ואל תאבדו עצמכם לעולם.
בחרו בדרככם והמשיכו איתה עד תום. ואם ביום מן הימים תראו אדם
שוכב בדד בקור ברחובות העיר וכלבו מכוסה בשמיכה הבודדת
שברשותו, אנא מכם ספרו לו סיפור והעשירו את חייו בכמה מילות
חכמה. אני בדרכי כעת, והנמר גדול מתמיד ואפור מתמיד. כי אין לא
לבן ולא שחור רק אפור כמו עולמנו המצורע.