החברה הכי טובה שלי...איך אני אתאר אותה? שבע שנים שאנחנו
החברות הכי טובות. שבע- מספר טיפולוגי, לא סתם (וגם מספר המזל
שלי- פרט שולי ביותר). הרבה זמן שניסיתי להעלות את טיב היחסים
שלנו על כתב, משום מה- עד היום לא הצלחתי. היום...היום אני
מצליחה. ככה זה עם נושאים מודחקים אני מניחה, לא רציתי להתמודד
עם זה, למרות שידעתי שזה יקרה בסופו של דבר. כל דבר טוב סופו
להיגמר מתישהו...

חזרנו מהפגישה של המשלחת לפולין, מותשות, אך עם עוד טיפה מצב
רוח טוב (דבר שדי קשה לתפוס עקב העובדה שעיקר הפגישות הללו הוא
שיחה על אנשים מתים וכאלה...).
"רוצה ללכת למרכז? בא לי פרי שייק..."
נו טוב, שאני אסרב לה? למרות שהייתי חייבת לשירותים והיה לי
מבחן למחרת שלא ממש למדתי אליו. בתת מודע שלי כנראה חשבתי שסוף
סוף ייצא לנו לדבר. לא סתם- על עניינים שטותיים, שכמה שהייתי
נהנית לדבר איתה עליהם, הם פשוט לא עמדו בראש סדר העדיפויות
שלי לנושאי שיחה, אלא על דברים משמעותיים. עליי. על החיים שלי.
דברים שהיא...לא ממש יודעת. וזה לא רק אשמתה, כל בעיה כמעט
נובעת משני גורמים- זה לא שאני ממש באה לספר לה על כל פיפס
שקורה לי. יש איזשהו קרע. כנראה שתמיד חשבתי שיבוא יום והמצב
יחזור להיות כמו פעם. אני והיא. היא ואני.

נכנסנו למסעדה הזאת שהיא כל כך אוהבת. המלצרים כבר מכירים
אותה, נו מה- ילדה יפה שתמיד מחייכת ואומרת שלום, בלי פרצופים
חמוצים (מודה באשמה...), אפילו בשם הם הכירו אותה. התקרבנו
לדלפק, "שלום, אפשר בבקשה פרי שייק" היא מוסיפה חיוך קטן
והמלצר משיב לה "איזה טעמים?" בממבט ערמומי (נו מה- באמת חשבתם
שהוא לא זוכר?!). תוך כדיי שהיא אמרה את זה כבר שיננתי את זה
בע"פ- "אגס ואננס על בסיס חלב"
כן. הדבר הכי דוחה ששמעתי בחיים שלי. אבל מה- חברה הכי טובה,
לא? צריך להבין את השגעונות שלה. חוץ מזה שזה עדיף על השייק
בטעם פסיפלורה(כן, יש כזה פרי) שהיא הכריחה אותי לטעום פעם.
אנחנו עומדות והיא מסתובבת אליי, מחייכת. מחמיאה לי על מה שאני
לובשת. ככה זה איתה, היא חייבת להגיד משהו נחמד. מעניין אותי
אם היא באמת מתכוונת לזה.
"רוצה משהו? עליי..."
"לא, מה פתאום" אני מסרבת, "אני לא רעבה"
"תנצלי את זה שאני מציעה לשלם!" היא צוחקת. תמיד עושה את זה,
בכל מצב. גם כשהיינו רבות, פעם, ובוכות אחת לשניה על כל מה
שמאמלל אותנו ביחסים, היא תמיד הייתה מכניסה משהו בצחוק כדיי
שהאווירה תרגע קצת. היא אפילו הייתה גורמת לי לחייך. פעם. אני
מתגעגעת לזה- למריבות שלנו. ככה הייתי יודעת שהיחסים בינינו
באמת קיימים.

אחרי שהמלצר מביא לה את המשקה שהיא הזמינה ואנחנו יוצאות
החוצה, היא מסתובבת אליי "בא לך לעשות סיבוב? לא בא לי לחזור
הבייתה"
ואני מסתכלת עליה. הראש שלי מתפוצץ, כאבו לי העיניים, רציתי
לחזור הבייתה לעשות מקלחת חמה ואז לשבת בחדר על איזה קרמבו
ודיסק של פינק פלויד (למרות שהייתי אמורה להתכונן למבחן). אבל
לא יכלתי לסרב. שוב, בתמימות, קיוויתי שנוכל לדבר. למרות שלא
הייתי יודעת מה להגיד לה. אם הייתי מתחילה לספר הכל היו עולות
לי דמעות בעיניים, כי...כי ככה אני.
וכאן עולה השאלה- למה בכלל יש דברים שהיא לא יודעת עליי? לא
פעם, אנשים שאני כן משתפת אותם ב"בעיות הנוראיות" שלי שואלים
אותי איך זה יכול להיות שהיא החברה הכי טובה שלי. האמת, אני לא
ממש יודעת מה לענות. היא כמעט ולא יודעת כלום על מה שאקטואלי
בחיים שלי. וזה לא שאנחנו לא מדברות- אנחנו כן, הולכות לבית
ספר ביחד, מבריזות ביחד ולפעמים גם מתנחלות אחת אצל השניה. הכל
מבחוץ נראה שלם. אבל הבעיה קיימת. אולי אני לא יכולה לספר לה
דברים. וזה לא שאני לא רוצה- אני לא מסוגלת. זה כאילו שאני לא
מעניינת אותה יותר. יש לה חיים משלה, חבר (בעיה בפני עצמה)
משלה ומספיק דברים להתעסק איתם חוץ מהחברה המתוסבכת שלה. וכמה
שהייתי צעד לפני מלשפוך את הלב בפניה ולהתחיל לבכות לה על היום
(טוב נו- חצי שנה) האחרונה הנוראית שהייתה לי ועל כמה שרע לי
ואני רוצה לברוח מפה ושאני מתוסכלת וכמה שהכל נראה יפה מבחוץ-
הכל מתפורר מבפנים. אני מתפוררת, אני עונה לה בתשובות שמספקות
את השאלות שלה ומספרת לה מה למדנו היום במתמטיקה, על המבחן
במחשבים שיש לי מחר ועל זה שאני נוסעת לטיול של שלושה ימים
ממגמת קולנוע וצריכה להרים סרט על הרגליים. שוב- דברים שאני
יכולה לספר לכל אחד. ואני מתה לחזור הבייתה וקר לי והיא מתחננת
אליי  "שנמשיך לטייל עוד קצת". מוזר, חשבתי- מה כבר יש לעשות
בחוץ עכשיו? ואז, שוב, הנוסטלגיה הטיפשית הזאת עולה לי.
הטיולים הליליים שהיינו עושות פעם. זה היה מתחיל ב"הליכות"
שהיינו עושות בערבים כדיי "להכנס לכושר" (פדלאות שכמונו) אבל
מהר מאד נעלי הספורט התחלפו לד"ר מרטינס שחורות וחליפת הטרנינג
התחלפה לג'ינס וטי שרט. היינו הולכות ומדברות- על כל דבר שהיה
עולה. בזמן האחרון הנושאים התמעטו. זה לא שלא היה לנו על מה
לדבר- תמיד היה. אבל אף פעם לא דברים שאני רציתי לדבר עליהם.
אז כן- היא ידעה על בחור פה ובחור שם והייתה יודעת לשאול למה
"ההוא" מסתכל עליי בבית ספר ואם זה נכון שיש לי קטע עם
מישהו... על האהבות הנכזבות שלי היא לא ממש יודעת. מידי פעם
היינו מדברות על זה ועל החבר ושטויות ותמיד שהייתי מדברת על
מישהו עם חיוך- היא הייתה יודעת שזה רציני. אז זה יאמר לזכותה-
היא מכירה אותי. הכירה לפחות. היא הייתה יודעת מתי אני שמחה
ומתי אני עצובה ומתי אני במחזור ומתי אני מאושרת (בפעם- פעמיים
בחיים שלי שבאמת הייתי כך) ומה אני אוהבת לאכול ואיפה אני
אוהבת להסתובב ועם מי אני מדברת בלילה לפני שאני הולכת לישון
ואיזה שיר מתנגן לי בראש באותו הרגע. היא הכירה אותי. תמיד
אמרתי שאני יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי.  השאלה היא אם היא
באמת הייתה...?

אנחנו ממשיכות להסתובב, סתם בוהות בחלל הריק של העולם. אני
מסתכלת עליה ומגניבה איזו בדיחה קטנה. שתינו צוחקות ואז אני
מכניסה "אנחנו צריכות לדבר".
היא הניחה שמשהו לא בסדר. וזה לא שקרה משהו- הייתי בסדר. אפילו
היה לי שבוע שמח כזה והיה לי מצב רוח טוב. אבל משום מה- הרגשתי
שאני חייבת להגיד לה מה שיושב לי בלב, וכמה שאני מתגעגעת,
למרות שאני איתה המון. אני מתגעגעת אליה. אני רוצה שהיא תתגעגע
אליי. לאני- שהייתי פעם. וכמעט...כמעט שאני משחילה מילה תוך
כדיי שהיא מסיימת לשתות את המיץ הדוחה הזה שלה והקש עושה רעשים
מצחיקים כאלה. היא שותקת, וזה גורם לי לתהות על מה היא חושבת
ואולי גם לה זה קשה והיא גם קצת מתגעגעת. ואני מחכה לתגובה.
מחכה כל כך.
היא מסתכלת על השעון, עוצרת שניה ומתלבטת "אממ...אוקיי,
בואי..."
אנחנו ממשיכות ללכת ואני שוב, נזכרת באיך שהדברים היו- איך
שהיינו הולכות לבית ספר כל יום ביחד, מאז שהכרנו אחת את השניה
ואיך שכל ערב היינו אומרות "מחר בבוקר בשמונה", למרות שידענו
שגם ככה נפגש באותה שעה ללכת לבית ספר ביחד. היינו חייבות
להגיד את זה. ואיך שהיינו משחקות גומי (ופוצעות אחת את השניה)
ועושות תסרוקות בשיער ופאנים (ושורפות אחת לשניה את השיער),
ואיך שהיינו משאילות בגדים וכותבות אחת לשניה מכתבים באמצע
השיעור כי לא היה לנו כוח להקשיב למורה, ואיך שהיינו הולכות
לטייל, סתם ככה- לשבת באיזה מקום עם פרי שייק דוחה ולדבר.
אולי...כמו עכשיו?
ואני רואה שהיא מחכה להגיד משהו ומתלבטת קצת. ואני, שוב עם
הציפייה הזאת, מקשיבה. והיא מסתובבת אליי- "בא לך ללכת לאימון
של רון? הוא מתחיל עכשיו..."
ואני קולטת. כל הזמן הזה שעשינו סיבובים סתמיים כאלו, פשוט
עזרתי לה להעביר את הזמן. סתם- היא לא רצתה לשמוע עליי או על
היום שלי והאמת- גם לא על מה שאני לומדת במתמטיקה. היא רצתה
ללכת לאימון של החבר שלה. נו מה- חבר זה חשוב. מי אני שאגיד
לא. ובאותה מידה זה יכל להיות כל דבר אחר. כל דבר פרט אני
עצמי.
"אני עייפה", אני אומרת בלחש "ואין לי ממש חשק...בואי
סתם...נדבר"
והיא עושה לי פאפי פייס כזה ומחייכת וכל החיוכים שהיו לי עד
אותו רגע, פשוט נעלמו. ואני בולעת רוק כדיי שהיא לא תראה את
הדמעה הזאת בזוית העין, ומסיטה את השיער שלי אחורה (למרות שלא
היה אף בחור בסביבה)- "לא משנה, גם ככה אין לי כוח. תחזרי איתי
הבייתה...?"
ואני שותקת. מחכה, אולי לשמוע משהו שישמח אותי. ואני אפילו
אחייך מתוך כוונה ולא מתוך רצון להרחיק אנשים ממני כי אין לי
כבר מה לתת. מקווה, שאולי היא תבחר בי. תבחר לדעת ולשמוע
ולעזור לי. תבחר להכיר אותי. היא עומדת. הכל חשוך והרחוב ריק
חוץ ממנה. או לפחות כך היה נראה לי. ועם גופה פונה אחורה ועושה
לי מבט של "סליחה, אבל..."
"...ביי" אני משננת בין השיניים והולכת. ניסיתי ללכת בסטייל
כזה, כמו שרואים בסרטים- שאחת הדמויות עוזבת את השניה וההיא
מסתכלת עליה, מחכה שהיא תסתובב.  ניסיתי בכל הכוח לא להסתובב
אחורה. בהיתי באבנים הצבעוניות האלו על הרצפה. ניסיתי לחשוב על
דברים אחרים. קיוויתי כל כך שהיא עומדת שם ומסתכלת עליי.
מתגעגעת אליי. כל כך רציתי שהיא תקרא לי ותגיד שהיא באה איתי
הבייתה, למרות שלא ממש הזיז לי ללכת לבד- זה לא כאילו יאנסו
אותי או משהו. רציתי שהיא תרצה להיות איתי. זה היה מפיג את
הבדידות הזאת ששררתי בה כל כך הרבה זמן, כי ככה זה שיש כל כך
הרבה אנשים סביבך, אבל הבנאדם הזה שאתה באמת צריך, לא שם, או
לפחות- לא כפי שהוא צריך להיות שם בשבילך.
ואני לא עומדת בזה.מצידי להסתובב ולחזור אליה. סתם- בשביל משפט
אחרון. משהו בסגנון "תעברי דרכי מחר בשמונה", ואני מתסתובבת.
עם חיוך סתמי כזה, עם ציפייה סתמית כזאת- והיא לא שם. ואני
רואה אותה מתרחקת באופק. הולכת לה, בכיוון הנגדי. ובדיוק, כמו
בסרטים, החיוך שלי הופך למבט עצוב.
ונותרתי שם. לבד.

ואני חוזרת הבייתה , חושבת לעצמי, אם באמת איבדתי אותה? הרי זה
לא שקרה משהו בינינו. לא רבנו ולא כעסנו אחת על השניה והכל קרה
כחלק משיגרה מסריחה כזאת, אבל בפנים, ידעתי. שזה נגמר.
ומחר בבוקר אני שוב אלך איתה לבית ספר ואצחק איתה בכיתה ואולי
גם אדבר איתה בטלפון, אבל זה לא יהיה אותו דבר. שבע שנים!
לעזאזל. כל דבר סופו להגמר- אני יודעת. פשוט...לא רציתי שזה
יגמר...

חזרתי הבייתה, והיה לי את הזמן שרציתי לעצמי, וישבתי בחדר עם
קרמבו ופינק פלויד ברקע. ואז, שם- יותר מכל, יותר מתמיד,
הייתי לבד.