עת השקט הגיעה, וחשכה הציפה את גופי. עצמתי את עיניי ונתתי
דרור לגופי. הוא התרסק לאחור וראשי הרפוי ניטח בקרקע. נפשי
החלה משוטטת בעולמות של רוח, משאירה את החומר מאחור. אנשים
נהגו לומר באותה עת שאני חי במבצר מרוחק על הר ולא קשור להווה.
הם טעו. הייתי על ההר כקורא לעם, זועק את נשמתי אליהם שיפסיקו,
מנסה לעצור את גלגלי הקרב הבאים אלינו במהירות מפחידה.
הייתי מאחרון לוחמי הרוח. בוודאי נתקלתם בכמה במהלך חייכם,
אולם התייחסתם אליהם כאל שוטי הכפר או מנותקי המציאות. כמו דון
קיחוטה שנלחם הטחנות הרוח היינו, מנסים לשנות גזירה שנקבעה
ממזמן. הקרבנו את חיינו ללא היסוס למען נפשותיכם שלא רצו עזרה.
מחאתנו נבלעה בהמון הסוער, בשם הקידמה דרסתם אותנו.
לא אתיימר לומר שהיתי בדד, או שחיי כולם היו מלאי סבל
ואומללות. גם אני ידעתי רגעי אושר, וגם נפשי ידעה לא פעם שלווה
ומנוחה. אך כל זאת כאין וכאפס לעומת המאבק המתמשך במדמנה
הקרויה עולמנו. אבירי החומר הלכו והתחזקו בעוד צבאנו, צבא
הרוח, הלך ונחלש. ואנשים שעיניהם פקוחות לרווחה, עיוורים היו
למראה ההשתלטות העוינת על חייהם.
חברות ענק שבשם הרווחה קנו את חיי האנשים. תלות האנשים בחפציהם
והמוכנות שלהם אליי קרב כל עת יאמרו להם החברות ממעל הפכו את
הקרב לאבוד. חייהם הפכו לאשליה אחת גדולה מוכתבת להם על ידי
מלכות החומר.
אחרי המלחמה הסופית לא נותר הרבה. מאיתנו זאת אומרת. אבירי
הרוח הוכנעו כמעט לחלוטין, אבל מכיוון שאת הרוח לא ניתן לדכא
עד תום אף פעם, עוד נותר שביב של תקווה. הרוח דוכאה בינתיים
ואנשים חיים את חייהם כאילו היו שלהם ממש.
מפעם לפעם זכינו גם אנו בניצחון זעיר או שניים, אך הפור נפל
כבר מזמן. נותרנו מחתרת קטנה ורדופה שאין לה קיום יותר. אך כמו
עוף החול, המתרומם מן האדמה וכולו אש, חיכינו בסבלנות ביודענו
שיומנו עוד יבוא. מעבירים את המסר מדור לדור, שומרים על כמות
מצומצמת של מאמינים. אבירי הרוח הפכו לצללים. מדי פעם עוד
השמענו קולנו, אך זעקתנו כנדומה היתה. ורק רוחנו עודנה היתה
חזקה ולעולם לא ניתן להכניעה.
וכעת ממתינים אנו להתרוממות הרוח שתבוא, וסבלנות יש לנו. עוף
החול עוד ישוב לעוף בשמינו, ובינתיים חיו לכם את חייכם כאילו
שלכם הם. והרוח עודנה נושבת נושאת עימה בשורה, כלחישה דקה
עוברת מאוזן לאוזן, המהפכה קרבה.