בהתחלה היו 40 קרמבואים בטעם וניל
עטופים בנייר הכחול-כסוף העדין הזה.
אכלתי 4.
אכלתי עוד אחד.
ורק עוד שניים.
הלכתי לחדר, חזרתי למטבח.
שלא ישארו לבד השאר.
ממש חבל שיהיו בודדים. לא מגיע להם.
באותה הזדמנות גם הכנסתי שניי קרמבואים למיקרו,
בלי העטיפה כמובן.
חממתי ממש כמה שניות
והם התנפחו והתחממו.
זה היה ממש טעים. ממש, ממש.
אבל כבר לא יכולתי יותר.
עד הערב כל פעם שעברתי במטבח הייתי גונבת איזה אחד.
עברתי הרבה במטבח באותו יום.
בלילה אכלתי עוד איזה 5 מול המחשב.
הוא לא רצה, פעם אחרונה שניסה לאכול זה נגמר ברע.
הלכתי לישון.
בלילה הקרמבואים נמעכו לי בבטן.
למחרת כבר לא הרגשתי שהם שם.
ביום ההוא החלטתי לאכול את הקרמבואים בכל מיני צורות.
ניסיתי לחשוב על באמת כמה שיותר דרכים.
קודם קצף ואז עוגיה, או להפך.
ביסים שווים של קרם לבנבן ושברי עוגיה.
עם מילקי{זה ממש לא רע} בלי מילקי.
להחזיק הפוך, לשים בכוס קפה-שוקו חם.
השכבה הראשונה נגמרה בקופסא.
החלטתי לא להתקמצן.
במשך היום שלאחר מכן חיסלתי בשיטתיות לפחות עוד 15.
באמת.
ובמאמץ אחרון, כשסוף סוף הגעתי לאחרון,


אחותי באה ופשוט לקחה אותו.
אני הייתי בטוחה שהיא בכלל לא אוהבת קרמבו.
שיט.
השיא שלי נשאר נמוך מ 40 בארבעה ימים.
מחר אני ארד לסופר, ואביא שתי חבילות זה כבר יותר משתלם...