אגל זיעה ביצבץ בקרקפתו של משה במקום שפעם היה בו שיער.
הוא שמע את עצמו אומר:
"אין שום בעיה, מחר עד השעה אחת זה על השולחן שלך".
הוא רצה לגעור בעצמו - שתוק! מה אתה מבטיח. הוא הביט ברגליו
נושאות אותו על גבי השטיח האפור אל מחוץ למשרדו של צביקה,
המנכ"ל והבוס שלו.
המזכירה הבלונדינית של צביקה שאלה אותו אם הכל בסדר: "אתה נראה
חיוור". זה בסדר סימן משה והמשיך ללכת לכיוון המשרד שלו, נכנס,
סגר את הדלת, שיחרר את העניבה וצנח בכיסא העור המרופד שלו.
נשימה עמוקה וקדימה, צריך לחשוב מה עושים.

ארבע עשרה שנה שמשה קגן מכהן בתפקידו כמנהל חשבונות של חברת
"לסיאטק" בין החברות המובילות במיחשוב מתקדם לעסקים, המתמחים
במוצרי צריכה.
נשוי פלוס שניים. שני בנים מתוקים. גיא בן שמונה וסער בן חמש.
יש אישה נפלאה, דפנה, שמנהלת משרד פרסום קטן ויעיל ברמת גן.
יש בית נאה ברמת השרון.
הוא לא היה חייב, ובכל זאת הוא ראה את האפשרות וניצל אותה.
ניצל אותה לרעה.

לפני שלוש שנים הגיעה הזמנה לשתי תחנות עבודה, וחמישה עשר
נישאים עם כל התוספות המקובלות. הסכום הכולל של כל ההזמנה היה
שמונים ואחד אלף שקל, לא כולל מע"מ. משה אישר את הוצאת
החשבונית, ומאוחר יותר אישר גם את קבלת כל הסכום במלואו כולל
מע"מ בצ'ק דחוי לארבעים וחמישה יום.
שבועיים לאחר מכן התקשר נציג חברת טנג'יר, שהזמינה את המחשבים
ואמר שהמשלוח עוד לא הגיע. משה ניסה לקנות זמן, זאת בטח טעות
תמימה במחלקת משלוחים: "מי העביר אותך אלי? זה לא עניין של
מחלקת חשבונות".
"אני מעוניין לבטל את העיסקה, אין לי כבר צורך במחשבים ומכיוון
שהם עוד לא סופקו, אני מעוניין בביטול העיסקה"
משה ענה: "אם באמת המחשבים לא סופקו העסקה מבחינתי מבוטלת, יום
טוב". הוא בדק במחלקת משלוחים - ואכן, המשלוח של המחשבים
לטנגיר לא יצא. הוא סימן בקלסר השחור, עסקה מבוטלת והמשיך
בשיגרת יומו.

כמה ימים אח"כ קיבל משה בדואר למחלקת חשבונות מעטפה מחברת
טנג'יר. במעטפה הייתה החשבונית שהוא שלח על העסקה.
הם החזירו אותה, למרות שהצ'ק עדיין אצלו. הוא כמעט שכח ממנו.
צ'ק על סך שמונים ואחד אלף שקל, לא כולל מע"מ. כמעט תשעים
וחמישה אלף ש"ח.
באותו יום הוא לא אכל כלום רק ישב במשרדו לוטש עיניים במגירה
הימנית העליונה בשולחן העבודה שלו. לבסוף בשבע בערב כשהיום
נגמר, הוא פתח את המגירה, שלף החוצה את הצ'ק והביט בו. הוא
קיבל צמרמורת מהמחשבות שעברו לו בראש. טנג'יר השאירו פתוח
לפקודת מי הצ'ק והוא אמור להיפרע בעוד שלושה ימים.
אין סיכוי. הם יגלו. אף אחד לא מאבד תשעים וחמישה אלף ש"ח
ושוכח מזה. מצד שני, זאת טעות שיכולה לקרות. העסקה מבוטלת,
ואין לה שום איזכור. המשלוח לא נשלח והחשבונית בוטלה. רק שהצ'ק
עוד חי.
הם בטח יגלו. אולי, אולי לא? אולי התשעים ןחמישה אלף ש"ח האלה
יכולים להכנס ולסגור את המשכנתא, אולי אפילו לקנות רכב לאשתו
שנוסעת לעבודה באוטובוס. הוא צריך את הכסף, הוא צריך אותו
מאוד. זה יקר לגור ברמת השרון.
אבל הם יגלו, כמעט בטוח שיגלו. אבל, גם אם כן, הוא יגיד
בתמימות שאין לו מושג, שהוא לא פדה אותו. זה לא יופיע בחשבונות
החברה, וזה יהיה כאילו הצ'ק אבד. אולי בדואר? אולי נגנב
מהמשרד? זאת אשמתם שלא רשמו לפקודת מי הצ'ק!

הוא לקח עט כדורי וכחול, כמו העט שאיתו נרשם הצ'ק, ורשם ביד
רועדת בשורת הלכבוד - משה קגן.
צ'ק של בנק הפועלים על סך תשעים וארבעה אלף שבע מאות ושבעים
ש"ח. רשום לפקודתי, ויופקד בחשבון שלי בעוד שלושה ימים. אני
אקח את הילדים והאישה לטיול חמישה ימים בטנריף, מגיע לנו!

מאז אותו יום משה היה הצל של עצמו, מאז אותה הפקדה אומללה הוא
הסתובב כאחוז דיבוק במשרדו. האדם הסימפטי והחביב שכולם הכירו
איבד עצמו לדעת כשרשם את שמו על אותו צ'ק ארור.

הבוס הכללי התחלף והגיע צביקה שלא אהב את משה. בצדק, אחרי הכל
גם משה כבר לא אהב את משה.
הילדים גדלו והם לא רואים את אבא. הוא עסוק תמיד בעבודה וחוזר
בשעות מטורפות. בעשר, אחת עשרה בלילה.

ודפנה, מאז אותו טיול לספרד מלפני שלוש שנים, היא לא מזהה את
בעלה - הוא עצבני, מתגונן בתשובות קצרות, שומר בקנאות על
פרטיות ומסתיר איזה משהו נורא ממנה. בהתחלה דפנה היתה משוכנעת
שהוא בוגד בה. בטח מישהי מהמשרד. אבל די מהר הבינה שלא - בצורה
שהוא התנהג אף אחת לא היתה מתקרבת אליו, אפילו לא דפנה.

שלוש שנים הוא מחכה לשיחת טלפון מחברת טנג'יר: "שלום ואיפה
הכסף?" והשיחה לא באה. ועכשיו, דווקא עכשיו הם נזכרו.

צביקה קרא לו למשרד.
"משה שב, כשהכרתי אותך לפני שנה סיפרו לי שאתה בן-אדם סימפטי
וחביב שעובר תקופה קשה. ארבע עשרה שנה אתה פה איתנו ב"לסיאטק",
ואנחנו מאד מעריכים את עבודתך המקצועית, אך חברתית קשה להימצא
בחברתך. אתה בן-אדם שקשה להסתדר איתו. משה, אני רוצה שתצא
לחופשה בחודש הבא. לחופשה של לפחות שבועיים. אולי קצת זמן עם
האישה והילדים, קצת לנקות את הראש מהמספרים והמחשבים, אולי זה
יחזיר את המשה ששמעתי עליו לפני שהגעתי. טוב?"
משה הינהן מבלי להחליף הבעה: "טוב, בחודש הבא"
"ודרך אגב" הוסיף צביקה, קיבלתי שיחה מוזרה מחברת טנג'יר,
מתתברר שחסר להם סכום של תשעים וחמישה אלף ש"ח שהם מנסים לאתר
כבר שלוש שנים. מנהל החשבונות שלהם פוטר והם מתקשים מאוד לאתר
את הכסף. הם סיפרו לי על עיסקה איתנו שהתבטלה והייתה אמורה
להיות בערך בסכום הזה. אתה יכול לבדוק בספרים את הסכום המדוייק
של עסקת טנג'יר מלפני שלוש שנים להעביר לי אותו מחר עד אחת?
הבטחתי להם דוח מפורט על העסקה".
משה התקשה לקום מכיסאו. הוא התקשה לנשום. הוא התקשה להבטיח.

שעות קשות עוברות על משה, הוא חושב איך אפשר להמשיך את התרמית
בלי ליפול, בלי להסגיר סכום מדוייק, שלא ייפלו לאף אחד
האסימונים. הוא שוב הולך לישון עם הגב לדפנה.

בבוקר משה קם מאוחר מהמיטה. הוא ירד למטבח ושתה קפה ואפילו
התפתה להציץ בעיתון. הוא כבר לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא ראה
עיתון לפני הלילה.
בדרך לעבודה הוא פנה שמאלה ברכבת ונכנס לר"ג. מתחת למשרדה של
דפנה הוא עצר וקנה פרחים, זר ענק של פרחים. כתב פתק קטן ועלה.

דפנה הפילה את תיק הפרסום של "ריצמונד" ופלטה אנחה קטנה של
הפתעה כשמשה הופיע פתאום מעבר לשימשה של דלת הזכוכית למשרדה.

מבלי להוציא הגה הוא שם את הפרחים, נתן לה נשיקה חמה ויצא.
דמעות זלגו מעינה של דפנה והרטיבו את דפי הקמפיין לערוץ השני
הפרוסים על שולחנה.

בעשר משה הניח מעטפה וקלסר שחור על שולחנו של צביקה מורנו
ויצא.
צביקה נכנס למשרד באחת עשרה. הישיבה הייתה מעייפת והוא רצה
להירגע בחדרו. על שולחנו הוא ראה קלסר שחור ומעטפה לבנה שעליה
היה כתוב ל"צביקה מורנו".

הוא פתח את הקלסר. דפי מחשב של עסקאות משנת 94 ובינהם גם עסקה
מסומנת בעט אדום - "מבוטל" - עסקת טנג'י'ר. הסכום היה על
שמונים ואחד אלף ש"ח, לא כולל מע"מ.

צביקה הקיש על המחשבון השולחני שלו תשעים וארבעה אלף שבע מאות
שבעים וארבעה ש"ח. זה מתאים. לאן הכסף נעלם?
אישוניו התרחבו. הוא לקח את המעטפה הלבנה ופתח אותה, שלף החוצה
מכתב מקופל. כשהוא פתח אותו נפל נייר קטן. במכתב היה כתוב בכתב
יד:
"לכבוד צביקה מורנו הנכבד, לפני כשלוש שנים, עברתי שינוי. כסף
רב הוזרם לחשבון הבנק שלי. כמעט תשעים וחמישה אלף ש"ח נכנסו לי
לחשבון ועשו אותי לאיש אחר. ביצעתי עסקה לא טובה, הכסף הזה עלה
לי הרבה יותר ממה שהוא עלה לחברת טנג'יר. שילמתי עליו במשפחה
שלי שראתה אך השתניתי. בחברים שלי שלא נהנו יותר מחברתי.
מהשיער שלי שעזב את קרקפתי מרוב הלחץ. בשקט הנפשי שלי שחי ברעש
נורא ועכשיו גם בעבודה שלי. בזאת אדון צביקה מורנו, אני משה
קגן מגיש את התפטרותי, ובזאת מסיים תפקיד בהצגה שנמשכת כבר
כשלוש שנים".
צ'ק על סך תשעים וארבעה אלף שבע מאות שבעים וארבעה ש"ח. עם
תאריך פירעון של עוד שלושה ימים, לא לפקודת אף אחד.


כשדפנה נרגעה, היא לקחה את הפרחים ליד. פתק קטן נפל למטה. היא
התכופפה, הרימה אותו ופתחה. בפתק היה כתוב:
"סליחה, אני עוד אוהב אותך".
הטלפון צילצל במשרדה.
"דפי? היי, זה מוש". "אני אוהב אותך, אני מתגעגע אליך".
"איבדתי את הדרך לפני כשלוש שנים, אבל עכשיו חזרתי. יש לך
עבודה למנהל חשבונות במשרד הפרסום שלך?"

דפנה בקושי עצרה את הדמעות - "לא יודעת. אני צריכה לבדוק, אתה
יודע שזאת עבודה מלוכלכת במשרד פרסום?" משה לחש:"עבודה מלוכלכת
אני כבר עבדתי, מעכשיו גם לעבוד בביוב ולהתעסק עם חרא זאת
עבודה נקייה".


צביקה נעל את הדלת במשרדו. הוא לקח עט וביד רועדת הוא רשם
איתו: לפקודת: צביקה מורנו.

צילצול טלפון הקפיא את דמו.