מרוב שלא היה לו ביטחון, חיים היה הולך עם הראש למטה.

הוא לא ראה שמיים, ציפורים, עצים גבוהים, הוא לא ראה שום דבר
מעל הגובה שלו. מרוב שחיים היה הולך עם הראש למטה הוא היה מוצא
דברים, המון דברים. הוא היה מוצא כסף קטן, כסף גדול, עטים,
מפתחות ואפילו פעם אחת הוא מצא שלושה כרכים של האנציקלופדיה
העברית.
מרוב זה שחיים ידע שהוא מוצלח בלמצוא דברים, הוא עבד במחלקת
האבידות של התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. לא, לא של
האוטובוסים, של התחנה.
זה לא שחיים לא ניסה שום דבר אחר, הוא ניסה, בטח שניסה, ניסה
באבטחה, ואז כפקיד דואר, ואז כמוכר נעליים וכלום לא הלך לו עד
שחיים גילה שדווקא בנקיון הולך לו מצויין. הוא פשוט מצא ליכלוך
שאחרים לא מצאו.
מרוב זה שהוא היה טוב בנקיון, חיים התקבל לתחנה המרכזית הישנה
בתל-אביב, וקיבל קידום למחלקת מציאות ואבידות ומאז הוא שם מוצא
דברים שאחרים לא מצליחים.

בוקר אחד חיים הגיע לתחנה בשש ושלושים, ושם, חמישה מטרים
מהמשרד שלו, בפינה של הספסל הישן להרצליה, הוא ראה חישוק מתכת
מחובר לשרשרת. חיים עקב אחרי השרשרת אל מתחת לספסל ושם הביטה
בו מזוודה ממתכת שחורה, מחוברת לאזיקים. " ...בטח יש בה המון
כסף". הוא צדק, היו בה שלושה מיליון שקלים.
פריבילגיה של אנשים שרואים נמוך ומסתכלים למטה, חשב חיים.

הוא הלך, והספיק עד הצהריים לרכוש לעצמו פנטהאוז בבנייני "בזל"
בקומה שלושים וחמש. משם הוא השקיף על כל תל-אביב. הוא ראה את
כל הדברים שהוא לא ראה מלמטה, אבל מרחוק.
חיים ניצל את הכסף שנשאר לו לטיפולים אצל פסיכולוג נמוך במיוחד
שלאט לאט לימד אותו איך להרים את הראש ולהסתכל לאנשים בעיניים.

הוא הסביר לו שאם הוא יסתכל למעלה, הוא יבין איך מגיעים הדברים
עד למטה.

ביום ההולדת העשרים ותשע של חיים אמר לו הפסיכולוג:
"היום חיים, ביום ההולדת שלך אתה פותח דף חדש. היום אתה יוצא
מפה ומסתכל מגובה העיניים למעלה. אתה כבר מכיר את המרצפות של
כל המדרכות בתל-אביב, עכשיו תראה גם פרצופים של אנשים".
חיים פחד שאחרי שהוא יראה פרצופים של אנשים הוא לא ירצה יותר
להסתכל למעלה, עד עכשיו הוא רק לא יכל, הוא פחד לא לרצות.
הפסיכולוג חיזק אותו: "אתה כבר בן עשרים ותשע. מזל טוב, היום
אתה פותח דף חדש".

חיים חייך ויצא מהמשרד, פנה שמאלה ליציאה אל הרחוב. מרחוק הוא
כבר זיהה את הפח האדום של היציאה.
לאט לאט הוא הרים את הראש לראות ומעל הפח היה כתוב "השווארמה
של ציון". אישוניו התרחבו בזמן שהוא ניגש למוכר, כנראה לציון,
וביקש מנה שווארמה. הוא הרים את הראש וראה את גוש הבשר המסתובב
ומעליו חתיכה קטנה ומבריקה של שומן.
"תוסיף לי גם קצת שומן מלמעלה, בבקשה".
ראותיו התרחבו, פתאום עולם חדש של מושגים, ופתאום נדמה שהכל
אפשרי.

חיים הזדקף והסתובב. פנים של אנשים, צבעים בשיער, גגות של
בתים, בתים גבוהים, כחול של שמיים וכתמים של ציפורים. הוא הלך
זקוף, לא הוריד את העיניים אפילו לשנייה אחת. חיים מכיר בעל פה
כל מרצפת וכל פניה, ופתאום יש עולם שלם נוסף על העולם שהוא
הכיר.

אחרי שעה חיים יצא למרפסת בפנטהאוז, פיספס את המעקה ונפל.
הוא צנח שלושים וחמש קומות. מרוב שהיה לו ביטחון הוא לא הסתכל
אפילו פעם אחת למטה ופיספס את המעקה.

מתישהו צריך ללמוד.