חמש ארבעים וחמש בבוקר, שעה מטורפת לכל הדעות לבן אדם נורמאלי
לקום. אבל מאז שאני שוכב בבית החולים מול הקירות הלבנים, חמש
ארבעים וחמש נראית לי השעה השפויה של היממה. אני מחכה במיטה
בשקט,שומע את נחרתו של השכן המבוגר במיטה לצידי, ויודע שבשש
מתחילות האחיות של הלילה ל"סגור" את המשמרת. אני שוכב במיטה
הלבנה, מחזיק את הזין שלי ביד, שמח שהוא עוד איתי חי נושם
ומדבר.

אני אוהב את השעה הזו, בין נמנום לערנות, עוד מעט תבוא הילה,
האחות הכי חתיכה של המחלקה לקשקש משהו בגיליונות הרפואיים,
תבדוק את הטפטוף מצינורות האינפוזיה למי שצריך,ותחייך אל השכן
המבוגר במיטה לצידי.

הוא לא יחזיר לה חיוך, הוא נוחר את חייו או מה שנותר מהם.

אלי, הילה לא מחייכת, רק מתכופפת אל המיטה, כאילו הולכת ללחוש
לי באוזן שכשאצא מכאן, אני אבוא לדירה שלה ברמת גן, ושם אני
אוכל לזיין אותה את הזיון של החיים שלי.
אבל בעצם היא אומרת לי שהגיע הזמן לקבל את הנר ברקטום, כדי
שתהיה לי סוף סוף יציאה.
לא שאני ממש מת על עניין הנרות האלו, אבל לקבל את הנר מהידיים
של הילה, יד אחת תוחבת את הנר עמוק והשנייה טופחת קלות על
עכוזי, כמו בתנועה חברמנית של  "יהיה בסדר, אתה תראה עוד". אני
רק חושב אם להילה, יש תחתון חוטיני לבן שרואים את קווי המתאר
שלו דרך החלוק הלבן, או שהלילה היא לבשה סתם תחתון רגיל, שמכסה
את שני פלחי ישבנה העסיסיים. אני מברך את מנהלי בית החולים
שבחרו את המדים הלבנים האלו לאחיות. כל קו של תחתון, כל דוגמת
תחרה של חזייה אני רואה דרך הכותנה הלבנה, ויכול להשלים את
יתרת התמונה במוחי. כי בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר, אין לי
הרבה על מה להסתכל חוץ מנחום, השכן הנוחר שלי.

אחרי שהילה יוצאת מהחדר, אני באמת מסתכל עליו. אני לא בטוח
שהוא חי, אבל בגלל שהוא נוחר, אני מחליט שבכל זאת הוא חי. לא
יודע אם יש לו משפחה. לא יודע אם האישה שבאה לבקר אותו היא
אחותו, אימא שלו או אשתו. הוא נראה בפיג'מה הכחולה עם החור
בגב, כמו מישהו שאין לו בכלל גיל.

מעניין מה הילה חושבת עלי. אולי היא מביטה עלי כמו שאני מסתכל
על נחום?

עוד מעט שש, האחיות מתחילות להוריד את החולים אל השירותים,
מקציבות רבע שעה לכל אחד לנסות להתרוקן, ושואלות כל הזמן "הכול
בסדר?" כאילו שיכול להיות "בסדר"  לשבת עם פיג'מה כחולה או
ירוקה של בית חולים על אסלה לבנה מסריחה מליזול ולנסות.

אחרי השירותים מגיע תור המקלחת. את נחום לוקחים למקלחת בכיסא
גלגלים. הוא לא פותח את העיניים אפילו. אני מקנא בו, כי הילה,
מגיעה לקחת אותו. ממהרת כמו תמיד, לאן יש לה למהר? לדירה שלה
ברמת גן? יש לה חתול בבית? אני אלרגי לחתולים ונורא מקווה שלא.

הילה מתכופפת אליו. היא שוב לבשה את החזייה הלבנה, זו שיש לה
תחרה בדיוק בעיגול של הפטמות. אולי היא חושבת שמתחת לחלוק של
האחות לא רואים כשלובשים חזייה לבנה, אבל אני יכול להגיד לה,
שדווקא עם החזייה הזו, הפטמות שלה נראות בולטות יותר ,כאילו
רוצות לצאת מהחלוק, מחכות שאני אמצוץ אותן ,אני חושב איזה צבע
יש לפטמות של הילה, והיא בדיוק מסתובבת עם הכיסא גלגלים, שאני
לא יכול להמשיך לראות אותן, אלא רק את הירכיים שלה מאחור.
אני כבר מתקלח לבד, ורק סווטלנה, האחות המעשית, שלובשת חלוק
פסים תכלת לבן ועליו עוד סינור נוקשה, שאי אפשר לראות כלום
ובטח שלא לדמיין, באה כל כמה דקות ושואלת "הכול בסדר?" כאילו
שיכול להיות בסדר שהילה מקלחת את הזקן הזה, ואני מתקלח לבדי.

אם אני אבקש מהילה שתבוא, שתסבן אותי, אולי היא תסכים, ואז
תתחיל לסבן את הכתפיים שלי, תבקש שארים טוב את הידיים, כדי
שתוכל לסבן את בית השחי, ואז תעבור במהירות אל החזה. היא תקציף
את הסבון על שערות החזה שלי, ותעביר אותו במהירות על פטמותיי.
אני אוהב שנוגעים בי. וכבר היא ממהרת כל כך, מגיעה לבטן, מסבנת
בזריזות, מוסיפה עוד סבון נוזלי, עוברת אל הגב. אני עוצם
עיניים, מחכה שידיה הקטנות יגיעו אל החלקים היותר משמעותיים
בגופי. אבל אז סווטלנה שוב מפריעה לי, ומזרזת אותי לצאת
מהמקלחת כי היא רוצה לעזור לי להתלבש ואין לה את כל היום לעמוד
כאן מאחורי הדלת הפתוחה.

אני מתלבש כמעט לבדי כבר, והילה במיטה לידי כבר הספיקה להלביש
את נחום, ועכשיו מצנתרת אותו, מחליפה לו את השקית ובודקת
שהצינורית שהוכנסה לאיברו לא זזה ממקומה.
אני כל כך מיואש, מוכן אפילו שתבוא לצנתר אותי, רק שאוכל להביט
אל רגליה הארוכות שחלוק בית החולים לא מצליח למרות נוקשותו
הצחורה להסתיר אותן.

אבל הילה לא באה אלי. היא הלכה הביתה לדירה שלה ברמת גן עם
החתול שאני בטח אפתח אליו אלרגיה כי אני שונא חתולים. אני יודע
שאני אעלה בקושי במדרגות לקומה השנייה בגלל הברגים והמסמרים
שתקעו לי ברגל. אבל אני אעשה לה פרצוף של לא כואב לי בכלל ואני
אחלה גבר חזק, כדי שהיא לא תחשוב שהיא יכולה לשחק איתי באחות
רחמנייה עם שביס לבן על הראש.

איך שאני אכנס לבית של הילה עם החתול העצבני ,היא תציע לי
לשתות קפה, ואני אגיד לה שתעזוב את הקפה עכשיו, ונשב על הספה
מקורדרוי שבטח הייתה שייכת פעם לאימא שלה שלא אוהבת לזרוק
חפצים שיש עוד מה לעשות איתם. אני אנשק את הילה. את פה הדובדבן
שלה, והיא כמובן שתימס בידיים שלי, ואפילו לא נלך עד החדר השני
ונזדיין שם חופשי על הספה ורק החתול שלה יסתכל עלי במבט עקום
של חתולים זכרים קנאים. אני אחליט אז כשנתחתן אני לא מסכים
שהחתול יעבור איתנו והילה תיתן אותו לאימא שלה ולא תסלח לי על
זה כל החיים, וכל פעם שנריב בגלל הדוחות חניה שלא שילמתי, היא
תזכיר לי את החתול הגי'נגי' העתיק הזה.

אני מתגלגל על כיסא הגלגלים לחדר האוכל שיש בו רק שולחנות בלי
כיסאות וכל מי שעצמאי מגיע עם הכיסא שלו,ואפילו אוכל לבד.
והאחרים נשארים במיטות שלהם, והמתנדבות הזקנות של יעל באות
ומאכילות אותם עם כפיות,שלא לדבר על נחום, ששוכב במיטה לידי
שבכלל מאכילים אותו עם הזונדה דרך החור שעשו לו בבטן.
זמן ארוחת הבוקר זה גם הזמן של האחיות לחלק את התרופות,
סווטלנה מסתובבת במחלקה עם עגלת מתכת ומחלקת כדורים מכוסיות
פלסטיק שקופות שעליהן מודבקים השמות. ונחום בגלל שהוא לא יכול
לבלוע מקבל את התרופות שלו בזריקות ישר לבטן.

הבטן של הילה שתהיה בהריון, הכי יפה בעולם אני אחשוב, ומייד
אחרי אופק אנחנו נעשה רווח של שנתיים והילה שוב תיכנס להריון
כי שנתיים זה רווח מצוין בין ילדים, והיא תתחיל לעבוד כאחות
בטיפת חלב, כי זו משרה בלי משמרות לילה.

ואז היא תלד את יובל שתהיה הילדה הכי מתוקה בגן, עם תלתלים
בהירים כמו של אימא שלה. ואחר כך נעבור לגור בשטחים כי נוכל
לקנות שם בית עם גינה שנורא חשוב לילדים שיהיו באווירה כפרית.
אני קצת אפחד לנסוע משם לרמת גן כל יום לעבודה אבל הילה תגיד
שזה מה שיש והכי חשוב זה הילדים, ואני אסכים איתה ונקנה גם כלב
כי זה חשוב לילדים והילה תזכיר לי שוב את החתול העתיק שלה, אבל
אני כבר לא אתייחס לאמירות שלה. בכלל היא כבר יותר ויותר עגולה
ולא תלבש יותר את החוטיני כי היא תגיד שהוא לוחץ לה בתחת,
ולמיטה היא תבוא לי עם טרנינג שהיה של אימא שלה, והיא לא תרצה
לזרוק דברים ישנים שעוד אפשר להשתמש בהם, והאמת שלא יהיה לי
איכפת מה היא תלבש כבר למיטה.
ואחר כך הילדים יגדלו, ובלי שנשים לב אופק כבר יתגייס לצבא. לא
שהוא ירצה לשרת בכלל, אבל לא ממש תהיה לו ברירה וכל החבר'ה
ילחצו וגם לי ולהילה יהיה מה להגיד לו. וטוב שיהיה לנו מה
להגיד לו כי אחד לשני לא יהיה לנו הרבה מה להגיד, חוץ מזה שהיא
תמיד תזכיר לי לשלם את דוחות החניה ולעשות הוראות קבע לחשבונות
שמאז שאני אישן בחדר העבודה ומפעיל שם את החימום כל הלילה,
החשבון חשמל יגדל. אבל זה לא ממש יהיה לי איכפת כי ככה אני
אוכל בלילה אחרי שהילה נרדמת לדבר בשיחות הארוטיות של 056 עם
כל מיני נשים שיתחפשו לאחיות בשבילי ויספרו לי בקול סקסי נמוך
ומגרה מה הן מוכנות לעשות עבורי. ואני אשלם את חשבונות הטלפון
הענקיים האלו ואחזיק את הזין שלי ביד. אני שמח שהוא עדיין
איתי, חי ונושם ומדבר.