ראית פעם את כל העולם מתקרב אליך, בתנועות חדות וישרות,
סנטימטר מול העיניים? מרחף לאט לאט מול הפרצוף, משחק איתך
ומשכנע אותך שאתה לא קיים? לאט לאט, אונס ממך את תמימותך, עד
שאתה יודע שנלקח ממך דבר, שלא היה בך בכלל. קמת פעם בבוקר
ודיברת ודיברת, כל כך הרבה, עד שלא ידעת מה אתה אומר ולמה, עד
שלא היה אכפת לך? קמת פעם בבוקר עם גרון כל כך יבש, שחונק
בתוכו את כל המילים שאתה רוצה להגיד, גרון יבש שאומר את הכל
בשתיקה? בכית פעם עד שהתייבשו לך העיניים ונהיו אדומות אדומות,
יצאו מחוריהן עד שרצו להיסגר ולא להיפתח יותר לעולם? קרה לך
פעם שרצית נורא נורא לבכות, ונמאס לך? נמאס לך פעם לעשות את זה
לעצמך בכל יום מחדש, למשוך עצמך על חוט ארוך ארוך של חיים
גנוזים? חשבת פעם על החיים שלך מנקודת מבט של מוות? חשבת פעם
על החיים שלך מנקודת מבט של אף פעם לא להפסיק לחיות? דיברת פעם
שעות עם מישהו שאתה לא מכיר, שמכיר אותך יותר טוב מעצמך,
שלאחרונה נוטה לא להבין את עצמך בכלל? אנשים באים, אנשים
הולכים. רצית פעם שזה יהיה כל כך פשוט? יבואו וילכו וזהו, ולא
יסבכו לך את החיים באמצע? לך, שרוצה רק לבוא וללכת וזהו, לך,
שלא דורש יותר מדי? ובכלל, העולם דורש יותר מדי. דורש שתבכה
ותכאב, אבל רק פעם-פעמיים בשנה, ושתשמח, אבל רק בגבולות של
"מותר", ושתפזר כסף, אבל לא על שטויות, ושתרעיף מחמאות בלי
לשקר, ושתשקר בלי להתחנף ושתתחנף בלי להיות מאוס. ואתה נהיה
מאוס, כי אתה לא יכול יותר. כי כל יום, כל יום נראה בדיוק כמו
זה שלפניו, חנוק ויבש ובוכה ומנסה להשתחרר? ראית פעם מילים
חקוקות באבן, שחור על לבן? ראית פעם ערימות ערימות של זרים
ופרחים, ואז הבנת שאתה אלרגי? ראית פעם חיים נוצרים? פעימות לב
קטנות, עדינות, ושני חיוכים. ובכי אחד גדול. ראית פעם את המחט
עוברת על העור, המחט הכי רעה בעולם מציירת את מלאך האהבה? עמדת
פעם ליד הגוף שלך, כמו אחרי רייקי, וחשבת "כמה אירוני"? צללת
פעם עמוק עמוק בים, וחשבת פעמיים אם לעלות? ולפני זה, חשבת
פעמיים אם להיכנס? אם יצר ההישרדות שלך חזק יותר מהרצון העז
שלך להרוג את עצמך, ואם זה משנה בכלל מי חזק יותר?
יש רגעים שמתעדים, תולים אותם וממסגרים במוח. המוח מפנה מקום
בעיקר לתמונות כאלה, שחור-לבן. תמונות שמשחירות גם את עשרות
ורבבות התמונות הצבעוניות לידן, פשוט בולעות להן את כל האור.
יש צלצולים בטלפון שהופכים אותך ממישהו עם מספיק תמונות כאלו
למישהו עם יותר מדי. ולפעמים, נמאס. נמאס מהעבר, נמאס מלסבול,
נמאס מלטחון את הרע. נמאס מלחשוב שנמאס, כי  למה משהו כל כך
יפה נהיה משהו כל כך הרוס ומאוס ודוחה? ואסור לך לחשוב ככה, אף
פעם.
ניסית פעם לנתח סיפור שכתבת בעצמך ונתקעת בשורה הראשונה?