באמצע ההצגה נכנסה ליידי מקבת' לבמה. אני שישבתי בקהל צפיתי בה
בשקיקה. היא נראה מתוסכלת. לכמה רגעים הרהרתי אם זו יכולת
המשחק המופלאה שלה או שמא רק היצרים הפנימיים שלה המשתוללים
בגופה, מייסרים אותה. היא הרבתה להביט אל עבר הקהל, כאילו שהיא
מחפשת מישהו, משהו לא ידוע. לפתע עינה נחו על משהו בירכיתי
האולם, והאור שנכנס לאולם ופילח את החושך הבזיק גם בחשיכת
עיניה. היא החניקה חיוך, וחייכתי גם אני בשבילה. סובבתי ראשי
בכדי לחזות באדם שהסב לליידי מקבת' אושר רב כל-כך, ומה שעיני
ראו היה רק צלם אנוש שהאור מאחוריו השווה לו מראה של צלמוות.
אך נראה שליידי ראתה יותר ממני, על אף שהייתה רחוקה יותר.
לפתע
ירייה.
פרצופה התעווה. הכל קרה כל כך מהר עד שלעיתים נדמה שהיא השתתקה
הרבה לפני הירייה. אך מילותיה האחרונות נותרו תלוייות באוויר
כאשר אט אט או אולי מהר מדי האולם התמלא בשתיקתה. אחרי כמה
שניות נצח החלו הצרחות. ואחרי הצרחות החלה נהירה המונית אל עבר
אחורי האולם. גם אני נהרתי. ואילו היא, היא נעמדה שם. נשמתה
נעתקת, נחנקת, עומדת דום, חסרת אונים.
ככל שהתקרבתי, הדמות הדוממת הלכה והתבהרה. זיהיתי את האדם
המוטל שם ללא רוח חיים וזכרונו שרט את נבכי מוחי. למרות ההמולה
הצלחתי להבחין שידו קמוצה, ניגשתי באיטיות מפרק את אצבעותיו
ההדוקות ומגלה שם פתק. ומהפתק הביט אלי שמה של הליידי. שלפתי
את הפתק וצעדתי באיטיות לעברה. והיא עדיין עמדה על הבמה. הגשתי
לה את הנייר רווי הדם. היא פרסה אותו. עיניה תרו על-פני הפתק.

היא החלה לבכות ובכייה התערבב עם הלחישות הרמות שמילאו את
האולם. היא הפילה את הפתק ונפלה התמוטטה עצמה. המילים "לא
יכולתי לסבול את זה שאת לא אוהבת אותי" רחפו להן על רקע מסך
הדם. לראשונה מאז הירייה פצתה פיה. ובצרורות מקוטעות של משפטים
עמומים הסבירה לי שהיא אהבה אותו, אבל אף פעם לא היה לה האומץ
לומר לו משהו. ועכשיו, נגזר גורלה להיות לבד לעולמי נצח.
באיטיות מהוססת הגשתי לה את ידי הרועדת בנסיון לנחמה אבל לפני
שידי נגעה בגופה הרוטט מדמעות ניגש אליה אדם אחר.
הוא אחז בידה ושאל לשלומה. עיניה התרוממו באיטיות, והיא נותרה
אילמת. האדם המטיר עליה מילות נחמה, הרהר בקול רם ואמר שהוא אף
לא חשב שהיא אהבה את האדם שעכשיו מדמם לו הרחק הרחק מכאן.
עדיין שקט.
הוא קרא בשמה.
היא מלמלה משהו וחיוך זר החל מתפשט על שפתיה
שוב שאל לשלומה.
היא במקום לענות שאלה לשמה של הגופה המחוררת ומשנענתה צחקקה
ואמרה


"חשבתי שזה מישהו אחר"



ובאותו רגע התמלאתי כעס, אבל גם רחמים. ידעתי שהאדם עליו קוננה
כמה שניות קודם לכן עומד עכשיו מולה. והוא אף פעם, אף פעם לא
ידע את האמת.