יום אחד יום טופף אמר למשה: "מה דעתך על החיים?"
משה אמר לו: "תראה לדעתי אני לא חושב שהריבה קשה מספיק, היית
צריך לחמם אותה לפני ששמת על השולחן," באותו רגע יום טופף
העווה את פניו, אך משה המשיך שקוע בעצמו "ואם היית שם את החמאה
בצלחת על הקומקום בזמן שהוא מחמם, לא היית צריך לשים אותה
במיקרו ולקבל מרק חמאה".
"תגיד יש לך איזה תלונות שאני אבין? וחוץ מזה מה אתה מנסה
להתחכם, תגיד שאין לך דעה וזהו," התעצבן יום טופף
"אין לי--" התחיל משה
"'דעה וזהו'... אתה כזה צפוי יא אללה" יום טופף קם מהשולחן תפס
את סינרו בידו וקפץ מהמרפסת עליה ישבו. משה, שלא ישב שם מקודם,
נבהל, אך הקפיצה היתה של מטר וחצי בערך למדרון המדושא. יום
טופף צחק למראה פניו המבוהלים של משה, והלך לו לעבר הבית.

בריצה בעקבות יום טופף, נתקל משה במהמורה בדרך והתגלגל מטרים
ספורים במורד המדשאה ונחת על ישבנו. כך ישב שם, רגליו מפושקות
ובטנו מקופלת פנימה, כמו איזה ילד משחק בארגז חול. הוא בהה
בדשא הירוק והרענן, כשאת עינו תפש נצנוץ מוזר. עין שמאל שלו
החלה להתכווץ ב'טיק' בלתי רצוני, והוא אחז בראשו בצד שמאל בשתי
ידיו. הוא נפל על צדו, התעוות והחל להעלות ריר וקצף מפיו,
רגליו בועטות באויב בלתי נראה וחולצתו החדשה מוכתמת בקיא צהבהב
מהחביתה שטעם רגעים מעטים לפני כן על המרפסת, נאקת כאב יצאה
מפיו, משהו כמו קול של גמל או למה, ונתזים של דם החלו יוצאים
מפיו. הנצנוץ בעינו החל להתקרב, ורגליו המשיכו בעוויתות, אך
ידיו כבר לא אחזו בראשו אלא חסמו את פיו ודם קצפי מעורבב
בנוזלים צמיגיים פעפע דרך אצבעותיו.

יום טופף כבר מזמן היה בבית נח ושותה דאקירי קר על בר העץ שבנה
במו ידיו, מאזין לדורס בהופעה חיה, וחיוך של לגלוג נסוך על
פניו.
ג'ים מוריסון צרח טוב יותר ממשה בכל הזדמנות.

עכשיו נצנוץ אדיר האיר את כל שדה ראייתו השמאלי של משה והוא
כבר לא שם לכאביו הצורמים, או לדם הניתז בלחץ מגרונו. עוויותיו
פסקו, כי לא כאב לו יותר, אך עיניו נשארו פקוחות מאימה. הוא חי
עדיין, אך לא לזמן רב. אם חושבים על זה, מי כן בעצם?
בכל אופן מוחו, או לפחות החלק האחראי על המחשבה המודעת פעל עוד
כרגיל, ובמחשבותיו שאל עצמו שאלות רבות והיכה בו יגון גדול על
מותו שלו. אם היה במצב רגיל היה בוכה בכי תמרורים. ברגע זה פיו
היה פתוח כפה של זיקית המצפה לכניסת היתוש המיוחל, ועיניו
היבשות פעורות כאילו היה דג חסר עפעפיים. כשהוא שוכב על צדו,
הדם התיז למרחק של כמטר ושבעים סנטימטר, ובמוחו היתה רק מחשבה
חיובית אחת- "מזל שאני לא שוכב על הגב". הוא חשב על שהמילים
האחרונות שלו היו "אין לי", ושהדבר האחרון שאכל היה זית,
האחרון ששמע היה צחוק מלגלג והאחרון ששתה היה דאקירי לא מעורבב
כהלכה.

יום טופף הכין לו בשייקר המקצועי שקנה בעיר מרטיני, ושם בו
שאלוט מוחמץ, כמו שתמיד מציעים בבארים, אבל אף אחד לא רוצה
וכולם לוקחים עם זית. הוא החל לתהות לגבי תגובת משה, וקיווה
שלא פגע בו יתר על המידה. "זה הגיע לו," חשב. התיישב על כורסת
העור, כיבה את ג'ים מוריסון ופתח את הטלוויזיה העצומה שקנה קיץ
שעבר. בCNN הראו כל מני שטויות, כשהוא תפש בעינו נצנוץ מוזר.
פרצופו של לארי קינג מעולם לא היה אדום יותר, כשכוסתה
הטלוויזיה במסך אדום.

על ראש הגבעה הקרובה ל"גבעת יום טופף" עמד זוריק, שבשערות ראשו
זרקה כבר שיבה, וסימן לו "וי" על ראש גיליון מבצעים גדול
וצהוב. הוא צחק לעצמו את הצחוק המפגר שלו ואמר בקשר "למישהו בא
משהו לשתות? הא חב'רה? הא? הא?"
לפתע התקפל בכאב חד בבטנו, כדור שחדר את אפוד המגן שלו. לאחר
עף אחורה כשעוד אחד פגע בעוצמה רבה בצווארו. אלו היו קליעי
צלפים, גדולים ארוכים ומהירים. הוא קפץ לאחרו והתגלגל מהגבעה
למותו.

ברכב המבצעים ישב פרנקו וסימן "וי" קטן בתחתית גיליון מבצעים
גדול ואדום.

ולמעלה בשחקים, ישב לו אלוהים, וסימן "וי" פצפון במרכז גיליון
מבצעים גדול ולבן.