היה חם במיוחד. שכבתי על הספה בגופיית העבודה האפורה ויחף לאחר
שהשלכתי את הנעליים לאחת הפינות. המאוורר טרטר כמו רכבת מסע
ארורה ובמקום לקרר רק פיזר עלי את האוויר החם.
הלנטחס בעבע בסיר שהיה על הגז. החתולים נכנסו ויצאו בעד הדלת
שנשארה פתוחה, התישבו בפינת המטבח על הרצפה הקרה או שהתקוטטו
בין שיחי הורדים שבגינה, מ...מיעים יללות מעצבנות. החום התיש
אותי לגמרי, לא היה לי חשק לקום ולבדוק מה קורה עם הבישול .
היא נכנסה ונעמדה מולי עם השמלה הקיצית שלה, זאת עם הפרחים
הסגולים והכחולים, פניה סמוקות מהחום ויד אחת על מותניה והשניה
מדלדלת למטה לצד גופה.
"למה אתה לא קם לראות מה קורה עם הבישול שלך, כל המטבח מלא
באדים שלו", אמרה בטו... כעוס.
"עוד לא הספקת לחזור מהעבודה וכבר את מתחילה איתי" אמרתי לה
והתרוממתי מהספה.
היא המשיכה לעמוד כך עוד רגע ואחר כך הלכה לחדר השינה וסגרה
אחריה את הדלת.
הסיר, הסיר המזוין, חשבתי, למי יש כוח עכשיו לסיר המזוין
והלכתי למטבח.
החתולים שישבו על הרצפה קמו בבהלה וחמקו דרך הדלת אל הגינה
והתישבו מתחת לורדים. ה...וזל רתח בתוך הסיר. בחשתי בו קלות
בכף, מרים מדי פעם חתיכת גזר או תפוח-אדמה, נושף עליו כדי
שיתקרר ואחר מכניס לפה, מגלגל על הלשון בגלל החום, מנסה לנגוס
ובולע מיד. זה היה מוכן חשבתי והרמתי את הסיר מהידיות והנחתי
על השיש. אדים חמים עלו ממנו ישר לתוך הפנים שלי. פשטתי מעלי
את הגופיה ותליתי אותה על הקולב שעל הדלת.
"הארוחה תהייה מוכנה עוד חמש דקות" קראתי לעבר חדר השינה.
כלום. לא התייחסתי והלכתי לפנות את השולחן בשביל הצלחות.
העיתונים של אתמול היו מונחים עליו בתפזורת, בלוק דפים שמישהו
התחיל לכתוב עליו מכתב "לכב' דפנה... שלום, אני מקווה שאת
זוכרת אותי, פעם אחרונה נפגשנו לפני חמש שנים ב...". דפנה,
הרהרתי לדקה... אף פעם ל... שמעתי את השם הזה. מעניין...!
מאפרה מלאה בדלי סיגריות, שני קופסאות "קאמל", אחת ריקה ואחת
שהיתה מלאה כמעט לגמרי.
את הפרחים שהיו בכד החלטתי להשאיר, ורדים שקטפתי בבוקר בגינה.
חזרתי למטבח והבאתי איתי את הצלחות, פרסתי מהלחם הלבן ובסוף
הבאתי את סיר הלנטחס.
"מריה, מה העניינים, את לא באה?" קראתי שוב לעברה.
"תאכל ...בד, אני לא רוצה" היא החזירה לי מעבר לדלת חדר השינה
הסגורה.
"אבל למה? חשבתי ש..."
"לא בא לי וזהו... מה אתה לא מבין" היא זרקה לעברי בקול כעוס.

חשבתי,  להיכנס או לא. לא התחשק לי להתחיל להתווכח איתה שוב.
כל החיים שלנו מאז שעברנו לגור כאן הם רק ויכוחים וויכוחים בלי
סוף. חשבתי כבר מליון פעם לסיים את זה ולעוף ...כאן. אבל לאן?!
זאת הייתה השאלה הכי חשובה, לאן?! אחרי כל השנים שאנחנו ביחד,
פתאום להסתלק בגלל איזה תקופה קשה, זה לא הולך. קיוויתי
שכשיגיע החורף הכל ירגע. אני אמצא איזו עבודה (עכשיו פשוט חם
מדי בשביל זה) משהו נורמאלי שיחזיר לחיים שלנו בחזרה את האיזון
שחסר להם.
לבסוף החלטתי ללכת לראות מה העניינים איתה. פתחתי ...ת הדלת,
היא שכבה על המיטה וידיה מסתירות את עיניה. היא לא הורידה אותם
גם שעמדתי מעליה.
"מה קורה אתך?" פניתי אליה והתישבתי על שפת המיטה. היא המשיכה
לשכב באותה תנוחה ולא התייחסה אלי.
"מה קורה אתך מריה?" חזרתי על דברי והנחתי הפעם יד על בטנה.
היא הורידה לאט את ידיה מעיניה והתבוננה עלי במן כעס או עצב,
לא הבנתי....
"מה העניינים מריה?" שאלתי וליטפתי את השער השחור שהיה פזור על
הכר. "למה את שותקת, תדברי אלי". אבל היא, כלום. המשיכה לשתוק
ובסוף הפנתה אלי את הגב. נשכבתי לידה עם כל הלכלוך שהיה עלי
וחיבקתי את מותניה מאחור.
"תספרי לי מה קרה מריה" לחשתי לה הפעם באוזן. הבחנתי שהיא
בוכה, גופה התכווץ. נגעתי בכתפה, מנסה להרגיע א...תה. ליטפתי
אותה ושאלתי מה העניינים, אם זה בגלל העבודה, אבל היא שתקה
ובסוף סילקה את היד שלי ממנה.
"תלך, בבקשה דין, אני רוצה להשאר לבד".
"את לא רוצה לספר לי מה קורה אתך. אני מתחיל להיות מודאג מכל
ההתנהגות הזאת. את יכולה להבין גם אותי, נכון?". אבל היא כלום,
בוכה ובוכה ואומרת לי כל שניה שאסתלק ואשאיר אותה לבד....בסוף
קמתי והשארתי אותה לבד


מקופלת כמו ילדה קטנה על המיטה הגדולה שלנו. העפתי לכיוון שלה
מבט אחרון לפני שסגרתי אחרי את הדלת, וחשתי בפרפרי חרדה
שהתעופפו בתוך בטני במעוף מבוהל.

התיישבתי ליד השולחן ואכלתי בחוסר חשק את הלנטחס שכבר הספיק
להתקרר ושקרום דק כיסה אותו מלמעלה. בסוף, הנחתי את הכף בצד
ויצאתי לעשן...בגינה. החתולים פיהקו אלי מתחת לורדים, שם הם
שכבו סרוחים על האדמה. בטח הם יאהבו את הלנטחס שלי, הרהרתי.
חזרתי אל תוך הבית והבאתי להם את הצלחת שלי שעוד היתה מלאה
והנחתי מולם. הם קמו, מותחים את גופם הגמיש וניגשו אל הצלחת
באיטיות, דוחפים את אפם ומרחרחים ואחר בתנועות קצובות עם הלשון
ליקקו כמעט הכל. עישנתי וחשבתי ע... מריה. רציתי לחזור אליה
ורציתי לנסוע ולחזור רק בלילה אחרי שהיא תירגע, רציתי ולא
הייתי בטוח מה נכון ומה לא. החום בחוץ היה בלתי נסבל, האוויר
עמד בין צמרות הברושים ובין ענפי הגויבה, השסק והלימון ששתלתי
כשהגענו הנה בחורף האחרון.

באנו כי נמאס לנו מהעיר הדחוסה בעשן מכוניות ואוטובוסים,
מהאספלט וכל הטינופת והזוהמ.... בהתחלה חשבנו לנסוע לכמה
חודשים לארה"ב, לאח שלי שגר בניו-יורק ועובד בענייני הובלה.
אבל אז מריה מצאה עבודה באיזה עיתון מקומי והחלטנו לדחות את
הנסיעה לכמה חודשים, לראות איך העניינים יתפתחו. בנתיים הולך
לה לא רע, אפילו קידמו אותה לאיזה תפקיד חשוב, וגם מצאנו את
המקום הזה, שבו אנחנו גרים עכשיו, מושב שקט של יקים....

רק אני נשארתי מתוסכל, בלי עבודה ובלי החברים מהעיר. לפעמים הם
באים אלינו בסופי שבוע ואז לכמה שעות כאילו הכל שב לקדמותו,
אנחנו מושכים את הארוחה בגינה אל תוך הלילה עם שתיה ושיחות
ארוכות על החיים, על העתיד, על העבודה, סרטים וספרים
והצגות...
בנתיים רק העבודה בגינה נותנת לי איזה סיפוק. כשבאנו היו בה רק
עשבים ו...וצים. ביום הראשון, כשעוד היה בלגאן בתוך הבית ומריה
חטפה מזה דיכאון והלכה לישון התחלתי לעבוד בה. עם הזמן היא
הפכה למקום נחמד. העפתי את כל העשבים ושתלתי ורדים וגרניום מכל
מני סוגים, הבאתי ספסל עץ ושולחן, תליתי ערסל שיהיה מקום לשבת
בלילות הקיץ הקרירים, כשבתוך הבית עוד מחניק.
כשמריה בעבודה אני נשאר כל הלילה על...הערסל, משחק עם החתולים
או מעשן וקורא וכשהיא נשארת אנחנו אוכלים שם ארוחות ערב,
מחסלים בקבוקי ריזלינג ואחר כך מדליקים סיגריה וסתם מתבוננים
על הכוכבים וחושבים על המסעות הארוכים שעשינו לרוחבם של יבשות
זרות, המראות שנותרו דבוקים לכתלי מוחנו, ועל מסעות שאולי, מי
יודע, עוד נעשה. לפעמים אנחנו משוחחים שיחות ארוכות על...החיים
שלנו, היין גורם לנו לצחוק, היא משחקת עם החתולים ומספרת לי על
העבודה שלה ואני מקשיב, הרבה אין לי מה לומר. לפעמים היא
מתחילה לגעת בי ואז אנחנו קמים כבדים ומתנודדים מהיין, היא
מתלוננת על היתושים ואני מפנה את השולחן בזמן שהיא הולכת לחדר
השינה ומחכה לי במיטה...

אחרי שגמרתי לעשן חזרתי למטבח וניקיתי את כל ...בלגן של
הסירים, שהיו מונחים על השיש ובתוך הכיור וכשסיימתי הלכתי
למקלחת ועמדתי עוד שעה מתחת למים הקרים, מוריד מעלי את החום
הלח והמחניק של הימים האלו. דחיתי את עניין הגילוח למרות
הזיפים השחורים שצימחו ושיוו לי מראה עייף. נראיתי כמו איזה
מובטל מיואש, הרהרתי לעצמי, כשהסתכלתי במראה בזמן שהתנגבתי.
מחוץ למקלחת נחו ...אר חדרי הבית בדממה כבדה, שום צליל לא
נשמע. הלכתי לחדר השינה. מריה ישנה עם השמלה, מקופלת אל תוך
עצמה כמו חילזון חסר-אונים. כשהתבוננתי עליה חשתי בחמלה כלפיה,
כלפי הילדה הזאת שבאה אלי משום מקום. היא אף פעם לא אהבה לדבר
על עברה, כאילו דובר במשהו נוראי שקרה לה שם והיא מנסה למחוק
אותו, או להוריד אותו ממנה כמו שמור...דים צבע שהתייבש על הגוף
עם טרפנטין.

פעם, כשניסיתי לדבר איתה על זה היא התחמקה ממני מיד וכשהרמתי
עליה את הקול ואמרתי שאני לא מוכן שהיא תסתיר ממני דברים היא
לקחה את הדברים שלה והסתלקה לאיזה שבוע. חרשתי את כל העיר כמו
מטורף במשך כמה ימים, הלכתי אל כל החברים שלנו לראות אם היא
הגיעה אליהם ואחר כך אל כל המקומות...האחרים שחשבתי שהיא עשויה
להיות בהם. לא אכלתי ורק עישנתי, מחסל שלוש קופסאות ביום,
בלילות לא נרדמתי, כל שיחת טלפון הורידה לי את הלב. בסוף היא
חזרה לבד, מותשת ורזה, עיניה היו נפוחות ואדומות. היא סיפרה לי
שעלתה על אוטובוס ונסעה בלי הפסקה בכל הארץ. בלילות ישנה
בתחנות האוטובוס על ספסל ולא הפסיקה לבכות כל הזמן. אנש...ם
שפנו אליה ושאלו אותה מה קרה לה קיבלו ממנה תשובות של "זה לא
עניינך" או "תניחו לי" ונהג אוטובוס אחד אפילו רצה לפנות
למשטרה כי חשב שאנסו או הכו אותה, אבל היא הסתלקה משם לפני
שהוא הספיק.


היא ישנה במשך שלושה ימים ורק כשהתעוררה חייכה אליי בפעם
הראשונה וביקשה שאשב לידה ואחבק אותה. חיבקתי אותה רגע ארוך
והיא ...יקשה ממני שלא אשאל אותה יותר על העבר שלה, שאלה דברים
שהיא מנסה לשכוח, ומאז לא דיברנו על זה יותר. החרדה שתקפה אותי
באותו שבוע מסלקת ממני כל רצון לשאול אותה שוב.

עכשיו הנחתי לה לישון וסגרתי אחרי את הדלת. נשכבתי על הספה
והדלקתי את הטלויזיה. איילי הצפון טובעים בשלג סקנדינווי עד
החזה, נלחמים בניהם על המנהיגות,...בדיוק כמונו חשבתי לעצמי,
רק עם יותר סגנון ופחות דם, או על הראשות לדפוק איזה איילה
נחמדה. אחר כך הראו איך חבורה של חוקרי טבע מדופלמים
מהאוניברסיטה של סטוקהולם או משהו כזה יורים בהם כל מני סמי
הרדמה או משליכים עליהם רשתות ממסוקים כדי שיוכלו לחבר להם
משדרים שיאפשרו להם לבחון את הסיבות להידלדלות (8 מתוך 10
עופרי... מתים כל שנה בשלוש השנים האחרונות) בכמות האיילים.
עופר מבוהל רץ אחרי אימו כשהמסוק האימתני רודף אחריהם ופרופסור
מזוקן עם כובע צמר אדום שעומד בפתחו יורה עליהם כמו במטווח
ברווזים בלונה-פארק. אחר-כך המסוק נוחת והדוקטור המזוקן עם עוד
דוקטורית שוודית נחמדה, שבקלות הייתי שם אותה ב-V.T.M, רצים אל
העופר המבוהל שנלכד ...רשת וחוגרים לו משדר על הצוואר ואחר כך
משחררים אותו אל אימו המבוהלת, שהמתינה כל הזמן הזה במרחק
בטוח, ושניהם כמו בסרט מצויר מדלגים אל תוך האופק המכחיל של
מרחבי הטונדרה הקפואה. סרט הטבע נמשך, אבל בלעדי כי נרדמתי.

כשהתעוררתי, צללי בין-ערביים כהים התארכו על ריצפת החדר ועל
הספה עליה שכבתי, עדיין פזור דעת ומטוש...ש. מחוץ לחלון צבעו
דמדומי היום את השמים בפסים סגלגלים ורוח קרירה הסיטה את
הוילונות השקופים שמריה תלתה לפני שבוע, אחרי שסיימנו לסייד את
כל הבית בלבן. במשך כל השבת טיפסנו על סולמות עד התיקרה עם
דליי הצבע ומברשות והתלכלכנו כהוגן בצבע לבן. ובערב, אחרי
שסיימנו, התישבנו על הרצפה בתוך הדירה הריקה ואכלנו על מפה
שפרש...י עליה, בלי לשטוף את הצבע מהידיים. שתינו בירה עד
שהסתחרר לנו הראש. אחר כך נשכבנו על הרצפה, מעשנים ומצחקקים
בין שאריות של לחם מפורר, חביתה משומנת שנשארה בצלחת, גבינה
לבנה טבולה בתוך שמן זית ופרוסות מלפפון ועגבנייה ששחו במיץ
הירקרק-אדמדם. למרות כל העייפות והתשישות שהמיתו עלינו הבירה
וריחות הצבע והטרפנטין קמנו ...הרצפה, סגרנו את הדלת ונסענו
ברנו5- הצהובה שלנו לים. כשהגענו לשם השתחררנו מהבגדים
המלוכלכים ונכנסנו לשחות ערומים במים השחורים. שחינו וצללנו
ושרנו בקולי קולות את "עולם נפלא" של ארמסטרונג אל תוך השמים
הענקיים שהיו תלויים מעלינו מאושר מטורף ולא מובן שנפל עלינו
פתאום. וכשחזרנו לחוף התפלשנו על החול החם והזדיינו כמ... שלא
הזדיינו הרבה זמן, נותנים לאין סוף להפריד אותנו מכל הגבולות
הפיזיקליים הידועים וחוקי המוסר, כאילו נותרנו לבד על פני
האדמה וכולה שייכת לנו.

"אנחנו האדם וחווה שמהם יברא מחדש כל המין האנושי", היא אמרה
לי כשנשכבה עלי ושרבבה לשון חמה אל תוך אוזני "הפעם אנחנו נדאג
שהוא יולד מהאהבה ולא מחטא, נכון?..." ועברה...לנשק אותי עם
אותה לשון "כדי שבנינו העתידים לא ישאו בתוכם את הגנים הדפוקים
שלנו... שיביאו להם רק סבל ויאוש".
צחקנו והמשכנו, החול... אוושת הגלים והשמים הגבוהים מעלינו,
משתחררים מההכרה המחניקה, צוללים אל תוך המעשה, נאבדים, נשטפים
רחוק... מכל המחשבות המכבידות... הדאגות... אל כרי הדשא
החולמניים של העונג... מתנתק...ם מן העולם הכאוטי הזה שנשבנו
בו מחוסר ברירה. מריה נשכבה עלי וחיבקה אותי בכל כוחה ואחר
תחבה את ראשה אל תוך חזי ונשארה כך, דוממת. יכולתי לשמוע את
נשימותיה האיטיות עלי וכבר חשבתי שנרדמה, אבל אחרי רגע היא
הרימה את ראשה אליי ואמרה "איך שטוב לנו ביחד" ובלי כל הבדל
בטון "מתחיל להיות לי קר, בא ניסע הביתה".

אחרי ש...תאוששתי, שפשפתי את פני בידי ואחר התרוממתי והתיישבתי
על שפת הספה. בחוץ החשיך. חשבתי על מריה. דשדשתי על רצפת הבית,
דלת חדרה עוד היתה סגורה. פתחתי אותה וראיתי שהמיטה ריקה.
הלכתי למטבח, קראתי בשמה אבל כלום. היא לא היתה במקלחת ולא
במטבח וגם לא בחוץ, במקום שמדי פעם בשעות כאלה אהבה לשבת, על
ספסל העץ וללטף את החתולי... שהיו מטפסים עליה, מחככים כנגד
גופה את גבם השעיר ומייללים.

לאן היא יכולה ללכת, תהיתי. בדרך-כלל היא מתחילה את העבודה רק
ב11- בלילה, ועכשיו, הסתכלתי על השעון שהיה תלוי על הקיר
במטבח, השעה הייתה רק 20:15. חזרתי לחדר השינה לראות אם השאירה
לי איזו הודעה, אבל שוב פעם, כלום. כלום, כלום...
חרא, זה מה שחשבתי. מ... קורה איתה, למה היא לא דיברה איתי.
העיניים שלה היום אחר-הצהרים הפחידו אותי שגעון. אלוהים, מה
תקף אותה. חזרתי שוב פעם לספסל בגינה, הדלקתי לי סיגריה
וניסיתי לחשוב על כל מני מקומות שהיא יכלה ללכת אלהם. החברים
היחידים שלנו במושב היו השכנים זניק ומרתה, אבל הם נסעו כבר
לפני שבוע לטיול עם הנכדים שלהם לצרפת ואנגליה ...יחזרו רק
בעוד שבוע וחצי. איתמר ונטלי ושרון ודליה, החברים שלנו
מהעיר... התקשיתי להאמין שהיא נסעה אליהם סתם ככה בלי להודיע
לי. בסוף הרמתי טלפון למקום העבודה שלה, אבל גם שם - כלום. הם
אמרו שהיא לא הגיעה, ואחר כך הוסיפו שזה בכלל יום החופש שלה
ואם אני יכול אז שאגיד לה אם מחר היא יכולה להגיע יותר מוקדם,
משהו כמו 2...:30 בערב. השתגעתי. שוב פעם היא עושה לי את זה.
הרמתי טלפונים לחברים, להודיע להם שאם היא תגיע או תצלצל, שתדע
שאני מת מדאגה בבית, ושתרים לפחות טלפון כדי שאירגע.

היא לא צלצלה כל הלילה ואני ישבתי בחוץ ועישנתי סיגריה אחרי
סיגריה ויצאתי לשוטט ברחבי המושב. החלפתי כמה מילים עם דויד
הבן של זניק ומרתה שפגשתי על הכבי... וסיפרתי לו על מריה ואיך
שאני דואג. הוא שאל אותי אם אני רוצה שניסע בג'יפ שלו לחפש
אותה בשדות. הוא חשב שאולי הלכה לטייל כדי להתרוקן כי זה מה
שהוא עושה לפעמים כשהחיים מתבלגנים לו. אבל אני אמרתי לו
"תודה, נראה לי שהיא תחזור בסוף לבד" ונפרדתי ממנו. חזרתי
הביתה בתקווה למצוא אותה שם, אבל זה לא קרה. הרמתי עוד כמה
ט...פונים, אבל שוב פעם כלום. אחר כך חשבתי על המכתב שראיתי
בצהרים... אבל דפנה... לעזאזל, מי זאת?... אף פעם לא שמעתי
ממנה את השם הזה.

ב2- לפנות בוקר לקחתי את הקופסא עם התמונות שלנו והלכתי
להתיישב במטבח. הכנתי ספל קפה ופתחתי קופסת סיגריות נוספת.
דפדפתי שעה ארוכה בתמונות שצילמנו לאורך כל השנים האלו שאנחנו
ביחד, ת...ונות מהטיול באמריקה, מהטיולים עם החברים לחוף הים
ולגליל. תמונות בדירה הקודמת שלנו, תמונות שצילמנו אחד את השני
והיתה שם תמונה אחת שאהבתי במיוחד והתבוננתי בה שעה. תמונה
שצילמתי את מריה יושבת על המיטה ערומה מלבד גופיה שהיתה גדולה
עליה ועל פניה מבע של ילדה אבודה. העיניים שלה בוהות בחלל...
כמו ילדה שלא שייכת לשום...מקום ושום מקום לא שייך אליה. מבע
של תלישות גמורה, של ריחוק אלפי קילומטר מהמקום שהיא יושבת בו
וממני. הסתכלתי וחשתי בדמעה שניתקה והחליקה על פני. כנראה מפני
שבאותו רגע חשתי בפעם הראשונה שהיא מעולם לא הייתה שייכת לי
באמת, שלמרות כל התקופה הארוכה שאנחנו ביחד היא נשארה מרוחקת,
זרה כמו מי שכל רגע יכולה לעלות לרכבת ...לנסוע בלי להפנות את
הראש אחורה. באותו רגע הרגשתי באופן מוזר שהיא כבר לעולם לא
תחזור אלי, מן תחושה שהלכה והתבהרה בתוכי ככל שהארכתי להתבונן
בפנים שלה שהתבוננו עלי בחזרה מתוך התמונה. משהו שהיה כמו הבנה
צלולה שהלכה וסגרה עלי מכל הכיוונים והפכה להכרה ודאית שאין
ממנה מנוס - מריה אבדה לי לנצח. אולי גם מפני שמעולם ל... היה
שום סיכוי שתשאר, מן כרוניקה ידועה מראש, הלכה כמו שהיא באה,
הרגשתי -  משום מקום אל שום מקום.

בבוקר העירו אותי דפיקות בדלת. נרדמתי על הכסא, פני מונחות בין
התמונות שפזורות על השולחן. שוב דפיקות בדלת. מה השעה...
לעזאזל נרדמתי... ואז תקפה אותי בחטף המחשבה על מריה והתרוממתי
במהירות. התמונה שלה עוד ביד שלי. לא הרפיתי ממנה גם
כשישנתי... מסרב להיפרד... לשחרר אותה מתוך חיי...  להשאיר את
הזמן על מקומו, הזמן שנמוג כמו גרגירי החול בתוך השעון הרחק
מעיננו המבקשות להנציחו בהן.

ניגשתי, עוד מטושטש ומפהק, באיטיות אל הדלת. דויד הבן של זניק
ומרת... עמד בפתח ליד שוטר אחד שאת פניו לא ראיתי מעולם ואתם
הרופא של המושב.
דויד הניח את כף ידו על כתפי השמוטה ולא אמר כלום.
"מצאתם אותה?..." שאלתי, מנסה לסחוב זמן "איפה היא... בבית
החולים... נו, תגיד לי... היא בבית החולים?... מה קרה לה?...",
אבל בפנים כבר ידעתי בדיוק כמו שידעתי בליל אמש כשהתבוננתי על
התצלום שלה... דויד ביקש שאשב.
"בשביל מה?..." אמרתי "תגיד לי ... איפה היא". בסוף הוא הושיב
אותי, השוטר נעמד לידי והרופא הלך לכיור והביא לי כוס מים.
הסתכלתי על דויד, הוא התיישב לידי והניח את ידו השעירה על כתפי
וסיפר לי שמצאו את הגופה שלה ליד הסילו הישן מוטלת בתוך שלולית
דם ולידה אקדח. מעולם לא הבנתי מאיפה היא השיגה אותו....בכיס
שמלתה הם מצאו פתק שהיא כתבה לי. הם קראו אותו רק כדי להיות
בטוחים ובשביל החקירה במשטרה. היו בו רק כמה מילים בודדות בכתב
מבולבל ולא קריא. הוא נתן לי אותו. נייר מוכתם, הכתב נמרח,
הכתב העגול שלה שהפך לקווים מטושטשים:   "איך היה לנו טוב
ביחד. תסלח לי. מריה".

אחרי שבוע סגרתי את הדירה. השארתי אותה כמו שהיא,...לא נגעתי
בכלום כי לא הייתי מסוגל. הבגדים שלה, השמלות על הקולבים
תלויות בארון, הנעליים שלה במגרה. הבשמים ובקבוקי התחליב על
המדף במקלחת, המשקפיים על השולחן ליד המיטה. במשך שבוע בהיתי
בהם וחיכיתי שהיא תחזור... ובסוף השארתי אותם במקומם, שמתי
בגדים בתיק, כמה ספרים ואת התמונה שלה שאהבתי, נעלתי את הדלת
ונסעתי לאחי ...ניו-יורק.
אולי כשאני אחזור. אולי אז אני אדאג לכל הדברים שלה... אם אני
יהיה מסוגל... מי יודע!

אפילוג

חצי שנה אחרי זה, בחורף, הגיע אלי הדו"ח המשטרתי (שנשלח אלי
לפי הכתובת של אחי שנתתי להם). הוא לא פירט מה היו הסיבות.
בסיכום שלו נכתב בקצרה שכנראה המנוחה היתה שרויה בדיכאון זמן
ממושך ולא קיבלה טיפול משום...גורם רפואי, אבל יש להתייחס לכך
רק כהנחה אפשרית ולא ודאית וזאת מכיוון שלא נמצאו הנחות סבירות
אחרות יותר ממנה בנוגע לסיבות ההתאבדות. תאריך המוות הופיע
בהדגשה שחורה בתחתית הדף - 13.8.1995 ואחריו זהו.

כך נפרדתי ממריה סופית, בדירה של אחי בברוקלין בחורף
הניו-יורקי הקפוא.
בטלוויזיה שידרו תוכנית טבע של הנשיונל ...'אוגרפיק על הדוב
הלבן באלסקה, שלא עניינה אותי במיוחד. אחי היה בעבודה ואני
הייתי לבד בדירה.
את הדו"ח השלכתי לאסלה והורדתי את המים, מוודא שהוא נשטף. אחר
כך ירדתי לרחוב ושוטטתי לי בתוך השלג הרך שצנח על פני, מנסה
לראות את פניה של מריה, אך כלום, כאילו שהשלג מחק אותם או
שאולי היה זה הזמן או אולי היתה זו מריה עצמ... שהחליטה לטשטש
את קווי פניה אשר נמוגו בלי להשאיר סימן שאי פעם היתה פה על
פני האדמה הזאת שפולטת מתוך ריחמה רק געגועים ועוד געגועים בלי
סוף.

מעולם לא ניסיתי לברר מה היו הסיבות להתאבדותה. מבחנתי זה היה
אבוד ולכן סתמתי כל אפשרות לדעת. כנראה מפני שפשוט חששתי לגלות
דברים עליה שלא ידעתי לפני זה, דברים שהיו לוקחי... ממני את
מריה שאהבתי, ואשר ניסיתי לשמור בתוכי..

ואולי הסיבה החשובה מכל היתה שמעולם לא שכחתי שפעם הבטחתי לה
שלא אשאל יותר על עברה.
ומאז אני משתדל לקיים אותה.


ספטמבר 1996