בתקופת המקרא, הזכויות לקניין ולחיים, מבין כלל זכויות האדם,
הן הזכויות שנטילתן ממנו מסבה לו נזק של ממש. הניגוד בין שתי
זכויות אלה עומד במוקד ה"ויכוח" שבין חוקי המזרח הקדום לבין
חוקי המקרא.

בניגוד לתפיסה הנוצרית, על פיה הגוף הוא זמני ונדון לכיליון
ואילו הרוח היא אלמותית ונצחית, אין זכר לאלמותיות הרוח והנפש
במקרא. במותו, האדם "מחזיר את נשמתו לבורא", ולפיכך ניתן לדבר
על מות הנפש. היות שהחיים הנם רכושו של ה', הרי שנטילת החיים
בניגוד לרצון האל גורמת לכך שבשעה שידרוש את חיי הנרצח, לא
יוכל לקבלם. לפיכך, על הרוצח "לשלם" בחייו על הרצח שביצע, תרתי
משמע. בחוקי המזרח הקדום, המצב הפוך לחלוטין (העונש על עבירות
רכוש הוא מוות והעונש על רצח הוא לרוב כספי).

אל לנו להתפעל מן החוק הבבלי ה"אכזרי" ו"נעדר ההומאניות" שלפיו
עבירות רכוש נענשות בחומרה רבה יותר מאשר עבירות נגד חיי האדם.
מקורה של תפיסה זו בגישה היסודית שהחיים הם סופיים, ואילו
הרכוש איננו סופי (ולפיכך האחרון חשוב ובעל-ערך יותר). הרכוש
יכול לעבור בירושה במשפחה ולחזקה, ולמעשה חיים נעדרי רכוש אינם
חיים, לכן ראוי ליטול את חייו של זה שנוטל את רכושו של אחר,
וראוי גם ליטול את רכושו של זה הנוטל חיי אחר. שהרי כשם
שהראשון מרוקן מכל תוכן את חיי האחר, מאבד את הזכות לחייו שלו;
וכשם שנוטל את הזכות של חיי אחר, מאבד את התוכן של חייו שלו.

אנו, שערך חיי האדם עומד במרום מעיינינו, לא מסוגלים להסכים
לעונש החמור (מוות) בעד עבירת רכוש לעומת קנס כספי בלבד בדיני
נפשות; אולם אם הרכוש מהווה את סימן ההיכר של האדם - כלומר
שהרכוש הוא כל מאודו והווייתו של האדם, והוא מבטא את מה שהוא
השיג בחייו ובעבודתו, הרי שנקל להבין מדוע הפגיעה בו נענשת
בחומרה רבה כל כך.

אחד המקומות בהם שזורות בעיון זה ההערות לגבי עונש המוות
ה"חמור" בעד עבירת רכוש בוודאי יעורר בקורא את השאלה הטבעית -
מדוע נקרא בעיון זה עונש המוות עונש חמור כל כך אם אמנם חיי
האדם אינם אלא ראי לרכושו? במלים אחרות, הרוצח והגנב כאחד, אם
רוצים להעניש אותם בחומרה, צריכים להיענש בקנס (החרמת רכושם)
וזהו עונש שאינו מוזכר ולו אחת; הניסיון ליישב סתירה זו על ידי
העתירה ל"תוכן" החיים יכול שלא להניח את הדעת.

אולם לאחר עיון מעמיק יותר, ניתן לראות שענישתו של הרוצח או
הגנב אינה מוגבלת לנטילת חייו בלבד. אות הקלון שנושאת משפחתו,
שנלווה לה אובדן חלק מהרכוש והאמצעים לרכוש רכוש נוסף, מהווים
פגיעה חמורה גם ברכושם, למרות שאין העונש בחוק מכוון לכך באופן
ישיר. כמו כן, בהמתת הפוגע יש פגיעה בלתי-הפיכה בכושר עבודתו,
מה שבין היתר נוטל ממשפחתו מפרנס ופוגע בה פגיעה אנושה אם
המוצא להורג היה ראשה.

יש להוסיף על כך שאמנם התשלום בכסף תמורת חיי אדם נשמע לנו
מופרך מיסודו, כזה שאינו יכול לעמוד בתור בסיסה של מערכת
תחוקתית ומוסרית בריאה, אך התשלום אינו בעד ערך חיי האדם, שכן
שם אין ערך זה עומד בפני עצמו, כי אם בעד פעולותיו של האדם
המתגלמות, מבחינת התרומה לעצמו ולכלל, בעבודתו. לפי תפיסה זו,
האדם אינו אלא מעשיו, ואינו עומד בתור ישות עצמאית שיש להעניק
לה מהות בפני עצמה, בניתוק מוחלט ממעשיה. ערכו של המלך,
במשמעות הישירה ביותר של המלה, גדול יותר מערכו של עבד, משום
שהעבודה, התרומה של המלך לחברה, היא לכאורה הגדולה ביותר.

כאמור, במקרא מתבטאת גישה הרואה אצל כל אדם את החסינות היסודית
של חייו, שנותרת בעינה כל עוד אין הוא נוטל חיי אחר. כלומר, אם
הפר את חסינותו של אחר הרי שמאבד הוא גם את החסינות על חייו,
ולכן מותר ליטול אותם, ולשם ההרתעה יש גם הכרח ליטול אותם. לא
ניתן לומר שאחת ממערכות החוקים מתקדמת מן האחרת, שהרי אין כל
יסוד לטעון שגאולת דם, שאף את מקורה ניתן לראות ברצון לשוויון
בין משפחות שנפגע כאשר אחד הפרטים נרצח ולאו דווקא ב"קדושת חיי
אדם", הנה תפיסה מתקדמת יותר מאשר הדרישה לכפר בעזרת רכוש
תמורת עבירות שונות המהוות פגיעה בגופו של האדם או בחייו.
השיפוט המוסרני בדיעבד מהווה, למעשה, דרישה של מוסריות מודרנית
מן החוק הקדום; דרישה זו הייתה מוצדקת אילו המוסריות המודרנית
הייתה בהכרח נעלה יותר. אולם איזו וודאות יש לנו בכך?

למעשה, בלתי-נמנעת החזרה לשאלה היסודית - האם התפיסה הפולחנית
בנוגע לחיי אדם "קודמת" מבחינה מוסרית לתפיסה
ה"כלכלית"-תועלתנית? כיוון שהתפיסה הפולחנית מהווה, בדרך כלל,
הלבשה מלאכותית של דרישות מגוונות מטבע האדם שאינן בהכרח בנמצא
באורח טבעי (לדוגמא, גילוי עריות הנו תופעה טבעית ולמעשה
בלתי-נמנעת בכל חברה שרואה את מקורה בזוג פרטים יחיד), ואילו
התפיסה ה"כלכלית" מהווה, בדרך כלל, את ההסבר לכמיהה הטבעית של
החברה, הרי שנקל לראות איזו קודמת, איזו מהווה את העיקר ואיזו
את הטפל המולבש עליו.