כל כך תמימה, טהורה, רכה. ילדה. איך שיקרו לך. איך עבדו עליך.
איך ניצלו אותך. באמת האמנת? הרגשת? כאבת?

את הרי לא מכירה, ילדה. את קטנה מלהבין. מה את יודעת? הרי שלא
כאבת מימייך את שכול המחשבה. תמיד ידעת רק טוב. ואיך תדעי מה
טוב מבלי לדעת רע...?

תזכרי, תנצרי כל דמעה, כל כאב, כדי לשרש בך מוסר זול וערכים
תלושים. זה חינוכי, ילדה. את שורדת בשביל לחיות, חיה בשביל
לשרוד. בגלל זה, בגלל זה צועקים עלייך. בשביל שתבכי - ובשקט.

תשנני היטב את מעגל החיים, כי את חלק ממנו. אז מה אם את לא
רוצה? זה לא דמוקרטיה, ילדה. דבר לא נתון לשיקולך. כולם יודעים
מה טוב לך, חוץ ממך. וזה בשביל להגן עליך, כי המוח שלך לא
מסוגל להבחין בין רע לטוב, בין רע לרע יותר.

תקראי את מגילת החוקים, הכל רשום. ושלא תעזי לחשוב. תביטי
סביבך - פה, במקום הזה, את מנוטרלת, את כבולה. וזה בשביל
שתביני ילדה, שהורגים אותך. לוקחים ממך את עצמאות ההרגשה,
נוגסים בנשמתך, מעבירים אותך מסלול ייסורים ארוך. לאט, לאט. אף
אחד לא ממהר. וכל זה, בשביל שתהיי מוכנה למבחן האמת.

ולפתע, את עוצרת, תוהה לאן הכל נעלם. הביטחון, התמימות,
הילדות. ואת מביטה אחורה, מדפדפת בספרי הזיכרון, נזכרת כמה
רצית לפרוץ את המעגל, למרוד באיסורים, לתת לעינייך לדמוע.
ולראשונה, את מבינה את המהות: את, ילדה, כבר לא ילדה יותר.
מזל טוב, התבגרת, למדת לשקר.