[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








המאה ה-19 הייתה מאת תפארתם ועליבותם של הלאומים והאומות. המאה
ה-20 הייתה מאת תפארתם ועליבותם של ההמונים. המאה ה-21 תהיה
מאת תפארתו ועליבותו של הפרט. המאות שחלפו, על התפתחויותיהן
הטכנולוגיות, הביאו את העולם המערבי למצב שבו זכויות הפרט
תופסות את החלק העיקרי בחייו ואילו חובותיו נדחקות לקרן זווית
ואין להן חשיבות מבחינתו, זולת היותן מטרד שאינו בולם, ככלות
הכל, את התקדמותו והגשמתו העצמית. חברת ההמונים המודרנית
מורכבת מפרטים; הפרטים מרכיבים את חברת ההמונים המודרנית, והרי
שני משפטים אלה, שמבחינה תחבירית הם היינו-הך, מהווים את
הניגוד הגמור זה של רעהו, ההבדל שבין הטרור הטוטליטרי האפל
ביותר לבין הדמוקרטיה הליברלית המתקדמת ביותר.

מקומו של הפרט בתוך הקבוצה, השפעתו על הקבוצה וחשיבותו מבחינת
הקבוצה ומבחינת ההחלטות המתקבלות על ידי הקבוצה היו מעולם
לסוגיות שכל משטר מדיני וכל מערכת חברתית נתנו עליהן את הדעת.
זאת, במסגרת הלגליסטית של האמנה החברתית (זכויות לעומת חובות
הפרט) של רוסו, הובס ולוק וכן באופן בלתי-רשמי בכיווני
ההתפתחות של החברה שאין איש, כולל הפוליטיקאים, יכול לעמוד
עליהם אלא בדיעבד. לעולם תהיינה זכויות הפרט זכויות המכוונות
לטובתו האישית שלו, וחובותיו חובות המכוונות, לדעות מסוימות -
לרעתו האישית, לדעות אחרות - למושג המעורפל של תועלת הכלל,
שאינה זהה בהכרח לתועלת הכללית.

הפרט עומד במוקד הדמוקרטיה הליברלית, ובמוקד כל ההתקדמות
הטכנולוגית המאפיינת את עולמנו כיום. התקדמות זו באה להקל על
הפרט, להיטיב עמו, ובסופו של דבר עמו ולאו דווקא עם כלל החברה
או עם הפרטים הסובבים אותו. האיזון הדק שבין התקדמותו של הפרט
לבין התבדלותו מן הכלל נסדק ונשבר, והתופעה שנתבקש הכותב לתת
עליה דעתו מדגימה זאת בצורה מאלפת.

במקרים רבים בני הנוער המודרניים מבלים את מרבית שעות היום
בביתם, במחיצת עצמם בלא כל חברה. אמנם, התא המשפחתי אינו תופס
עוד את המקום שתפס בחברה הפרימיטיבית, כאשר המשפחה הייתה הכוח
המגן היחידי של הפרט בפני האימה האורבת מעבר לפינה; אלא שחמורה
פי כמה תופעת התבדלותו של הפרט מן החברה בכלל, ומשפחתו בכלל
זה. ניכורם של בני הנוער מן החברה נובע, בין היתר, מניכורו
הכללי של הפרט בתוך כל חברת המונים, שכן ככל שהפרטים בחברה
רבים, כך הם מרגישים במידה יתרה את היותם חלק ממכאניזם שאינם
רוצים להיות חלק ממנו, הן משום שאינו מכוון רק לרווחתם האישית
והן משום שאי-היותם מאום זולת בורג קטן פוגעת אנושות בכבודם
העצמי. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה לגבי בני נוער, הבודקים את
המסגרות הקיימות ומבקשים להינתק מהן לעתים קרובות, מפאת
המרדנות הטבעית שאופיינית לתקופה זו של חייהם.

התבדלותו של הפרט מהווה את הביטוי האולטימטיבי לעצמאותו - ככל
שהוא נמצא פחות בחברתם של אחרים, ככל שמסוגל ליהנות בחברת
עצמו, ככל שמעטה מעורבותו במתרחש בכלל החברה, ככל שגדל ניכורו
- כן הוא מרגיש את עצמאותו וחירותו, את רווחתו, את ההגשמה
העצמית בכל מאודה. אולם מיותר לציין שתופעה זו היא הרת אסון,
ולמרות שאין דוגמא היסטורית ארוכת-שנים ומאלפת שתוכל להדגים
זאת, משום שכפי שצוין לעיל התהליך טרם הושלם, ניתן להסביר זאת
בעזרת שיקולים הגיוניים אחרים.

בני הנוער מנותקים לרוב מהבעיות המעסיקות את החברה. אין להם
עניין בעיתונים ובפוליטיקה, ואין להם עניין בשיעורי אזרחות
זולת ההזדמנות לחטוף תנומה קלה אם נתקלו במורה מתחשב. אפילו
בישראל, כאשר פיגוע רודף פיגוע וגופותיהם של בני נוער, מרוטשות
ומגואלות בדם מונחות בארונות עליהם מתייפחים חבריהם שבורי הלב
- אפילו בישראל רק חבריהם שבורי הלב הופכים לפתע מודעים,
מסירים את המשקפיים הוורודים מעיניהם ונוכחים לגלות את
המציאות, שאין לתארה אלא בגוונים הכהים ביותר של אפור. או-אז
הם גם מגלים את תרומתה של החברה, את העובדה שמצוקותיה ובעיותיה
משותפות לכולה ובשיתוף זה מגיעה ההקלה; את העובדה שיכולים
לפרוק את כאבם ולעולם תהיה כתף שתספוג את הדמעות; הם מגלים
שאינם יכולים לתופת לבדם, מגלים מה משמעות הרע המדובר כל העת
בחוקי המקרא. אלה שאינם מסירים את משקפיהם הוורודים, הנער
והנערה המרגישים כי הטלוויזיה מחליפה עבורם חבר או חברה;
המרגישים כי הטלפון הנייד מהווה את הפתרון לזמינותם בכל עת,
ושאין להם עוד צורך לתקשר באופן בלתי-אמצעי עם זולתם; המרגישים
כי הוריהם אינם אלא דינוזאורים קדומים המפריעים להתפתחותם,
שאינם מבינים אותם, שאין להם על לא כלום לשוחח אתם; המרגישים
שהכל ניתן להם והכל עוד לפניהם, והם-עצמם יוכלו להגשים זאת בלי
עזרת הבריות - נער ונערה אלה בוחרים, לעתים שלא במודע, לחיות
באשליה תמידית שתתנפץ על פניהם כמו דלת זכוכית כשינסו לעבור
בעדה.

דלת זכוכית זו אנלוגית לתופעה מעניינת בעולם המודרני, שרק
תודות לה התאפשרה ההתקדמות הטכנולוגית במנותק מההתקדמות
בתחומים האחרים האמורים להילוות לה (כדוגמת החתירה לשלום),
והיא תופעת הניכור והניתוק שבין רווחתו של הפרט לבין רווחת
החברה כולה. כפי שציין קודם הכותב, אין תועלת הכלל מהווה תמיד
את התועלת הכללית, אולם בכל זאת הכרחית התרומה לכלל על מנת
לשפר את התועלת הכללית. ימים אלה, בהם מתרחשת ההתנגשות בין
הציוויליזציות, בהם איש בעולם אינו מרגיש בטוח עוד, בהם ברור
כשמש שהבועה שבה העדיפו לחיות אנשים רבים אינה אלא, אמנם, בועה
שקל לנפצה אלא שטרם ניפצוה, ושבועתם של אלה הממשיכים לחיות בה
היא הבאה בתור; ימים אלה אינם שחר המאה ה-21 כפי שביקשנו
לראותו - ימים אלה אינם ימי תפארתו של הפרט, אלא ימי עליבותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טענה א': אלימות
נובעת מתיסכול
מיני.
טענה ב': אף אחד
לא כותב בבמה אם
הוא לא חושב
שיצא לו מזה
זיון.
מסקנה: כתיבה
בבמה היא צורה
בוטה של
אלימות.

קידום, לך
תזדיין


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/02 20:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה