[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
עם הזרם - נגד הזרם

"אריך פרום מגדיר את האדם כ'בעל חיים המסוגל לומר 'אני'
והמסוגל להיות מודע להווייתו כמו אל ישות נפרדת'. בהתאם לכך,
על האדם להכריע הכרעות ולחוש את זהותו העצמית הייחודית. [...]
ברטראנד ראסל העלה אף הוא את השאלה: 'האם עלינו לקבל את הדין
החברתי ולהיכנע לרצון לשתף פעולה עם ההמון?' [...] בחיי כל
אדם, בחיים שנסיבותיהם אינן יוצאות מגדר הרגיל, צריך להיות
תחום נרחב שבו ישלוט מה שמכנים במעורפל בשם 'יצר העדר', ועוד
יהיה תחום מצומצם, שבו לא תינתן ליצר זה דריסת רגל. מרבית
מעשינו צריכים להיות בשיתוף פעולה עם הזולת. עם זאת, [...]
עלינו להיות בעלי אומץ-לב כדי להכריז על דעות בלתי-פופולריות,
אם אנחנו חושבים שהן חשובות וכנות."
האהבה והתקווה - החינוך בחברה השפויה / א' כהן

אריך פרום וברטראנד ראסל, בקטע המובא לעיל בהשמטות, דנים בשאלת
אפיון ההתנהגות האנושית ושואפים להכריע בסוגייה האם זו האחרונה
צריכה להיות בדרך כלל מושפעת מ"אינסטינקט העדר" או מהחלטותיו
האישיות של האדם בלא השפעת אינסטינקט זה. אי אפשר להכריע
בעניין משום שכמו בכל תחום בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, באתיקה
ובאפיסטמולוגיה אין הדיון מוביל למסקנה חד-משמעית, אלא מתמקד
בהצגת האפשרויות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. בכך יעסוק הכותב
גם בחיבור זה.

המוסר האישי של הפרט, מעבר לכל ספק, הוא הקריטריון המכריע
בעניין פעולותיו. אדם אינו יכול שלא לציית למוסר האישי שלו,
ויצוין כי אין הכוונה למוסר הקבוצתי שנתפס כמוסר אובייקטיבי
וכללי (לדוגמא, הסלידה ה"טבעית" לכאורה מרצח שהולידה את החוק
המוסרי האוסר אותו[1]) אלא למוסר האישי של האדם. על כן עלינו
להסיק כי אצל אדם הרוצח אדם אחר, צו המוסר האישי באותה שעה
הכתיב לו לרצוח אותו אדם. למעשה, על הדיון להתמקד לא בשאלת
גיבושו של המוסר האישי, משום שהלז מושפע באופן גורף מעשרות,
מאות ואלפי מערכות מוסר של אנשים אחרים מהם סופג האדם את כללי
האתיקה ה"עצמיים" שלו (חרף הסברה שאיננה מדעית כי האדם נולד עם
מוסר והוא טוב או רע מטבעו), אלא דווקא בסוגייה המכרעת האם
ומתי על האדם לוותר על צו מצפונו האישי ול"לכת אחרי העדר".
הכותב ידגים את הדילמה בעזרת מספר דוגמאות, שיאירו את
יתרונותיהן וחסרונותיהן של האפשרויות הנ"ל.

התנהגות המוכתבת במלואה על ידי אינסטינקט העדר אפיינה את
המשטרים הטוטליטריים האפלים באירופה בשנות ה-30 של המאה
הקודמת, ובחלקים מסוימים בעולם - אף מאוחר יותר. התנהגות ההמון
בחברת ההמונים המודרנית שאינה דמוקרטית, נובעת משטיפת מוח
מגמתית שיש בה כדי לנטוע ספק בלבו של האדם באשר לצו המוסר
האישי שלו, וכן מהפחד שלו בפני בידוד מוחלט, שכן בשום שלב אינו
מרגיש כי יש אנשים החושבים כמוהו (יצוין כי המעשים שביצעו
הפרטים שהיו חלק מהמשטרים האמורים אינם עומדים בביקורת המוסר
החברתי המצוי כיום). מגמה זו מובאת אל הקיצוניות בספרו המפורסם
של ג'ורג' אורוול "1984", בו הוא מציג את קיומו של הפרט בתור
אינדיבידואל שמנסה לגבש את דעותיו בתוך חברה טוטליטרית מוחלטת.
יצוין כי גיבור הספר מתרגם רק חלק מרעיונותיו למעשים, ואף על
אלה נענש בסופו של דבר. הפואנטה המקוממת, כך נדמה, היא שקיימים
בידי החברה (במקרה זה - בידי השלטון) האמצעים לגרום לאדם לחשוב
בצורה מסוימת, כלומר שנפל מעוזו האחרון של האדם בתור פרט -
מחשבותיו.

בפשטות, מעשיו של האדם כאשר הוא פועל לפי אינסטינקט העדר
בניגוד לצו המוסר האישי שלו מוכתבים במקרים רבים מחשש יצרי,
בסיסי ושפל לחייו. אין אנו מצפים מן הפרט להקריב את חייו על
מנת להתבדל - מה גם שבמקרה הנדון בדוגמא לא יהיה בכך משום
ביצוע תמורה חיובית כלשהי בחברה (שכן מרד בחברה טוטליטרית לא
יכול להתבצע ביחידים, ומאידך מעולם לא יתבצע בקבוצה משום
שהחברה עצמה מונעת את התגבשות היחידים לקבוצות, ובאופן
פרדוכסלי - תוך שהיא מבטלת בכל זאת את זהותם האישית). כלומר,
אנו יכולים להניח כי יצר שימור החיים (במלים אחרות - דאגת הפרט
לשלמות גופו ובטחונו[2]) מצוי בצורה קיצונית אצל רובם הגורף של
בני האדם, והוא מעצב את מעשיהם לפני כל צו מוסר, אישי או חברתי
(ישנה, כמובן, הדוגמה של קדושים מעונים - או בכלל אנשים
שהקריבו את חייהם למען השגת אידיאל כלשהו - אלא שמדובר במיעוט
זניח). משמע, אם האחד גורם להצלת חייו של האדם והשני -
לקיפוחם, הבחירה לא תהווה עבורו כל קושי.

השאלה ננעצת, אפוא, במצב בו אין לאדם חשש תמידי לחייו המכתיב
את מעשיו לפי דבר ישות עליונה כלשהי (במקרה זה - השלטון
הטוטליטרי; קל גם לתאר ולהביא דוגמאות למצב שבו האדם נשלט על
ידי פחד מפני ישות טרנסצנדנטלית דוגמת אל עליון). אף במצב זה
יכול האדם להידרש להכריע בין צו המוסר האישי שלו לבין ההתנהגות
המאפיינת את רוב האנשים בחברה, וכאן אין יצר בסיסי וראשוני כמו
יצר שימור החיים המכתיב לו את מעשיו באופן גורף. אין מנוס
מלציין כאן כי הבחירה נתונה בידי האדם, ושאלת הזהות שהוא מגבש
לעצמו תלויה אף היא בהשקפתו. אלמנט הפחד עדיין נוכח מן הבחינה
שמעשי התבדלות לרוב יבודדו את האדם בחברה ויגרמו לו הרגשת
בדידות וחוסר-זהות עם הקבוצה, ומכאן העדר ביטחון. מאידך, כאן
יש לאדם השליטה הרציונאלית ויכולת קבלת ההחלטה הנוגדת את אלמנט
הפחד, במידה רבה הרבה יותר מאשר כשמאוימים חייו ממש. אם האדם
מרגיש שאבן מאבני השתייה עליהן הוא מבסס את השקפת עולמו מאוימת
על ידי המוסר החברתי, אם דעתו העצמאית איתנה אך נוגדת מוסר זה,
אם הוא חושב שדעתו יכולה להחליף בהצלחה את המוסר החברתי
(האימפרטיב של קאנט) - הרי שאנו יכולים לייעץ לו לאזור את כל
הכוחות ולהתגבר על חששו.

טענה פופוליסטית, אך המחמיאה לאינדיבידואליות ותחושת הייחודיות
של כל אחד מאתנו, גורסת כי כאשר האדם לא מותיר כל תחום בחייו
שאין בו "דריסת רגל" לאינסטינקט העדר, הרי שהוא מרגיש ריקנות
והעדר גיבוש אישי-עצמי (לכך, למעשה, חותר ברטראנד ראסל בקטע
המובא בטקסט). אין כל הוכחה לדבר, ובהחלט ייתכן שאדם החי לפי
תורת המוסר החברתית ואינו מבטא כל מרד כלפי אף מוסכמה חברתית
קיימת, יהיה מאושר במידה זהה לאדם שמבטא ופועל, בין אם בכוונה
תחילה למרוד או כתוצאה מהתגבשות מוסר פנימי מנוגד, בניגוד
למוסכמות האמורות. עם זאת, קל לראות שמרבית מעשיו של הפרט
עונים לדרישות המוסר החברתי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהחוק
(כפי שמנוסח בספרי החוקים, ולאו דווקא המוסר החברתי) אמנם
מקובל על רוב הציבור ורוב הציבור אינו עובר עליו מרצונו.
בוודאי שלעתים עולה במוחו של כל אדם מחשבה אפיקורסית למרוד,
לנפץ את כל המסגרות - לדוגמא, לרצוח אדם שאנו מרגישים רגש שנאה
עז כלפיו. עם זאת, אנו מדחיקים מחשבות אלה וחוסמים אותן בעזרת
המוסר החברתי, אותו אנו מציגים לעצמנו בתור המוסר האישי שלנו,
ובכך תולים את גאוותנו.

אין לאדם אפשרות להתקיים כאשר הוא אינו משתף פעולה עם הזולת
כלל - וזוהי רוח הדברים הן בדוגמא האחרונה (שכן חברה לא יכולה
להסתמך על העדר חוק - החוק הוא הדבק המחזיק את חלקי החברה -
הפרטים - מאוגדים) והן בקטע הטקסט. כלומר, כבכל דיון, בהגיענו
לנקודת הסיכום אין מנוס מלציין כי דרושה פשרה. מידת הפשרה
תלויה בכל אדם ואדם - ולעיל הוצגו יתרונות ומגרעות של כל
קיצוניות. בהקריבו את חייו על מזבח דעותיו האישיות, אין האדם
מגיע למימוש עצמי - שכן חלק ממימוש זה הוא קיום בצוותא עם בני
אדם אחרים (נקודת ההנחה היסודית היא שהאדם הוא יצור חברתי) -
ולעתים כרוך הדבר בעבירה על החוק באופן שיגרום לפרט להיענש על
ידי החברה. באותו אופן, אדם המקריב את דעותיו האישיות על מזבח
המוסר החברתי, הזונח כל דבר שהוא מאמין בו אשר נקרה לנגוד את
המוסר החברתי, אינו יכול להגיע למימוש עצמי במובן המלא גם כן.
אלא שמחוג המאזניים המורה על המצב האידיאלי לכאורה קרוב הרבה
יותר לקיצוניות השנייה מאשר לראשונה - ורק בהתבוננות זו אנו
רואים כי החברה שלנו, באופן מגמתי, תוך שהיא מציגה את התפתחות
הפרט (ליברליות) בראש מעייניה, מביאה באופן בלתי-נשלט
ובלתי-הפיך לזהות (sameness) בין האנשים. זוהי חדגוניות
המתבטאת בעיקר בהרחבת הקונצנזוס הציבורי, וככל שהלז מתרחב
וחובק תחומים רבים יותר - גדלה היציבות החברתית, העומדת ביחס
הפוך לחירותו של הפרט ומימושו העצמי במובן המלא.

[1] אף שקל מאוד לטעון כי מדובר, למעשה, בשיקולי יעילות גרידא.
שני העקרונות המהותיים של האבולוציה - המקריות והברירה הטבעית
- בהחלט יכלו להכתיב את התהוותם של כללי מוסר מוטבעים, משום
שקבוצת אנשים מוסריים (שחולקים מוסר חברתי משותף) המסוגלים
לשיתוף פעולה יעילה יותר מקבוצה דומה בלא מוסר כזה.

[2] מעניין לציין בהקשר זה את המגמה של אמצעי התקשורת העולמיים
(הדואגים, בראש ובראשונה, לרייטינג שלהם-עצמם) להראות לפרט
המעריך כל כך את בטחונו האישי, הרציונאליות של מעשיו והשלווה
והרוגע השקטים האופפים אותו, דווקא את מוקדי האלימות, כלומר
מעשים אי-רציונאליים בעליל - דברים שהפרט יוכל בקלות להסתייג
מהם ולדחוק אותם הרחק-הרחק מעצמו, באומרו "לי זה לא יקרה",
משמע להחליט בלא כל סימוכין הגיוניים לדבר - שככל שהאלימות
גואה במקומות אחרים, בטחונו האישי שלו לא זו בלבד שאינו מתערער
אלא אף מתחזק באופן משמעותי (על מגמה זו הצביע פרויד כשכתב
שצפייה במותם של אחרים יוצרת אצל הפרט תחושת אלמותיות). כמו כן
אין לשכוח את אלמנט העניין של הפרט באירועים מעין אלה - שכן הם
הופכים את שגרת יומו האפורה למעניינת הרבה יותר (במיוחד
כשדמויות על המסך, ולא הוא-עצמו, עוברות את התלאות ההרפתקניות
והמסוכנות).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צא מהקופסא בוא
לקולנוע?






החתול של
שרודינגר
בניסיון נואש


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/02 20:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה