נסיעה לילית דרומה, הרחק מהאזור המוכר. אני כמו בורח, למעשה
נשאר. השלטים שבדרך נוסכים חשיבות, מספרים לי על קילומטרים של
חושך, של אוויר, של עצבות. אני מקשיב לשלטים, מאיר אותם
באורותיי התמירים. הם מביטים בי, ירוקים, חברים לרגע ומייד
זרים. הרכב בו אני נוסע לא מפסיק להתלונן, מנסה להבין מדוע הוא
ער. אני מתעלם, מגביר מהירות, צורח שירים שכתב מישהו אחר.
נסיעה לילית בואכה כביש הערבה. בריחה מהצער, מהפחדים, מהאהבה.
בריחה מאנשים, למעשה מכל מי שהולך, נושם או סתם זז. נסיעה
שמנסה להיות לבד, יש יותר מידי ביחד במרכז. מרכז - מה הוא
אומר? כמו זה שלא יודע לשאול, תמיד יוותר. יוותר על האושר
שלמולו גווע. אז בורחים דרומה, אז בורחים. אז צורחים - הרי אין
עכשיו מי ששומע. הכביש נטוש, כאילו עזבוהו החיים. פרט אליי,
כמובן - מחייה המתים. דון קישוט של הלילה - מחפש מפלצות שעדיין
ערות. מחפש תחנות ברוח, מחפש ברירות. כל מפלצות הלילה כמו ששות
אלי קרב, מאיימות על דון קישוט בדרכו אל דולצינאה שתמיד אהב.
אבל הן נכנעות, אחת אחת - כי מה הברירה? דון קישוט מהיר ונחוש
בדרכו אל האמת השבירה. והן - הכבדות, הנוהמות, המגושמות -
מפלצות של פח, חסרות רגש. מה להן ולאמת, בנסיעתן החשוכה
המוליכה אל השמש? ארבע בבוקר לא נרדמת מכוניתי הנאמנה, סוסתי
המפויחת. מסרבת, כמו בשיר, לישון לבד. אני מנחם אותה בדלק,
ומתאכזר אליה כמעט מיד. הקווים הלבנים מתחלפים למולי, דומים זה
לזה בדיוק מדהים. אני רומס גם אותם - חלקיקי מחשבות מנוונים
וזהים. אני עכשיו באמת שהפכתי מושל העולם. קובע מהירות, קובע
נופים, מתעלם מכל המכשולים כולם. נסיעה לילית דרומה - האזור
המוכר הפך זיכרון. אך אבוי - הקילומטרים לא מביאים איתם אמת,
מרגוע או כל פתרון. והשממה הדרומית נותרת שממה. והאימה הפנימית
נשארת אימה. והאדמה המתחלפת למולי, כמו מביטה בי, רעבה. ומי
בכלל רוצה לברוח מאהבה? והאזור חמים, אך עודנו מנוכר. ואני
כאילו בורח, בעצם נשאר.