היום השמיים היו כחולים. סתם כחולים.
אני לא מתכוונת כחולים כאלו עם המון גוונים או לכחולים כאלו עם
עננים, אני מתכוונת לכחולים. סתם כחולים.
התפעלתי מהתופעה המוזרה הזאת (כי מתי בפעם אחרונה ראיתם שמיים
שהם סתם כחולים?) ונשכבתי על הדשא שליד העץ כך שיהיה לי צל
ובכל זאת יכולתי לבהות בשמיים בלי שהענפים יפריעו לי.
דימיינתי שאני עפה לשם, אל תוך הכחול הזה שכל כך קל לטבוע בו.
זה היה כל כך קל לשקוע בבהיה ולא לשים לב לשום דבר מסביב
מסביבי.
דימיינתי שאני נמצאת שם למעלה, מסתכלת על כולם, עפה לי למקומות
רחוקים ונסתרים שאף אחד עוד לא היה לשם, חוץ ממני.
עצרתי את כנפי ונחתתי על העשב הרך. הסתכלתי סביבי והבחנתי
באגם, אגם שזהר בשמש ולצידו עמד עץ. ישבתי בהישעני עליו
והתבוננתי באגם, הייתי שם לבד. רק אני, אני ו...נבהלתי.
הוא היה שם. הוא הסתכל עליי בעיניים הענקיות שלו שזהרו בשמש,
מאושר כמו ילד קטן שקיבל סוכריה.
הוא שאל אותי מה אני עושה ולמה אני פה ולא בכיתה, התברר שכבר
מזמן היה צלצול. "יש לי שיעור חופשי" שיקרתי. הוא אמר שגם לו
יש, ראיתי שהוא שיקר, כשעוקבים אחרי עיניים של בן אדם במשך כל
כך הרבה זמן כבר אפשר לדעת בדיוק מה הוא מרגיש, או לפחות מה
הוא חושב.
הוא נשכב לידי ועצם את העיניים. לאחר כמה שניות פקח אותן ובהה
בשמיים. וככה שכבנו אחד ליד השני בחצר בית הספר, בוהים בשמיים
שעדיין נשארו כחולים. סתם כחולים.