הכל התחיל כשעליתי על טרמפ לא נכון.
אתה לא שולט בחיים שלך, החיים שלך שולטים בך.

הרבה לומר לא היה לי, פשוט עמדתי שם בוהה בקירות ומחפש דרך
להתחמק מהמצב אליו נקלעתי.
השוטר התקרב אליי בחיוך עקום כמנסה להפחיד אותי, הוא הכניס
סיגריה לפיו, אם אני לא טועה נובלס, הדליק אותה ושאף את השאכטה
הראשונה באיטיות תוך כדי השמעת קול מציצה חלוש.
"ובכן דניאל פרידמן... מה יש לך לספר לי על אותו לילה?" שאל
השוטר בטון מאים אך עם קול סדוק קמעה.
"אה... אה... אדוני השוטר אני..." מילמלתי בחוסר בטחון, "דבר
לעניין בחור!" האיץ בי השוטר. "אני בסה"כ נסעתי עם שני האנשים
האלה טרמפ לא ידעתי שיש גופה בתא המטען... באמת שלא" לא
שיקרתי, זאת הייתה האמת אך רעדתי כעלה ברוח.
"בן כמה אתה דניאל?" שאל השוטר... "19 וחצי אדוני" עניתי לו,
"חייל?" הוסיף השוטר, "כן אדוני" עניתי בשאגה קלה.
השוטר התמהמה קלות, שלח ידו אל כיסו והוציא ממנה עט, הוא התחיל
לרשום משהו על דף לידו אך לא הצלחתי לקרוא מה שהיה כתוב למרות
כל מאמצי.
אז נגמרו הדיבורים והתחילו המעשים, בבת אחת הוריד לי השוטר מכה
חזקה עם האלה על הכתף הימנית, כמובן שמיד התקפלתי על הרצפה.
"אחחחחחחחח" זעקתי אבל לא גם אם מישהו היה שומע שם בתחנה הוא
לא היה עוזר.
בלי דיבורים המשיך השוטר להכות אותי במשך עשר דקות אם לא יותר
מה שנראה לי כמו נצח, לא הצלחתי להוציא הגה מפי חוץ מזעקות
כאב.
כשנגמר המשפט האזרחי יצאתי זכאי, כי כמו שאמרתי פשוט עליתי על
הטרמפ הלא נכון, אותו שוטר עבר מולי עם מבט מת אדיש וחסר
תחושות, דבר שהוסיף לי לכעס הפנימי שלי נגדו ונגד המערכת.
לאחר כחודש התנוססה בעיתון כתבה שזיעזעה אותי: "השוטר יגאל
ברשטיין ממחוז... נמצא צף בירקון כשהוא חסר חיים".
עד היום לא תפסו את הרוצח, אבל אני יודע שאני פשוט הייתי על
הטרמפ הלא נכון.