אני כבר כמעט לא זוכרת את הסיפור הזה, אבל אני כותבת אותו
עכשיו - כדי לא לשכוח.
זה קרה כשהייתי בערך בת 5. הייתי אז בגן חובה. קראו לו גן
"נרקיס" ואני זוכרת שהייתי שם המלכה.
אפילו היה לי בעל, קראו לו עומר אני חושבת. נילי הגננת עשתה
לנו חתונה ומאז היינו נשואים באושר. זה לא משנה שהוא היה אצלי
בבית בסך הכל פעם אחת בחיים. העיקר שאני הייתי המלכה, ואני זאת
שתמיד שלטה בממלכת גן נרקיס. אני לא יודעת אם היו לי הרבה
חברים, ועכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בעצם לא כולם ידעו
שהייתי המלכה. אבל זה לא משנה כרגע.

הכל התחיל באיזה יום אחד, כשחזרתי הביתה, לאחר שנפגשתי עם
חברתי הטובה. אני כבר זוכרת במעורפל.
הגעתי הביתה בשעות הערב המוקדמות. נכנסתי לביתי מהדלת האחורית
והופתעתי. כ-50 אנשים היו בביתי. אנשים שהיכרתי, וגם אנשים
שלא. בכל מקרה, הם היו שם. לא הבנתי מה קורה.
הלכתי לאמא וישבתי לידה על ספת העור השחורה שהייתה לנו בסלון.
מה קרה? שאלתי אותה. היא בכתה.
היא ענתה בקול חלוש "אבא מת" ואני הסתכלתי אליה במבט שואל ולא
כל כך הבנתי. ישבתי.
הייתי עדיין המומה ומבולבלת ממה שאמא אמרה. מכל האנשים בבית.

לא בכיתי.

אחר כך גם נילי הגננת הגיעה. היא לקחה אותי לחדר שלי ושתינו
ישבנו שם. בחדר היו לי שני כיסאות צהובים קטנים, שסבתא קנתה לי
ליום-הולדת. אני מילאתי חצי מקום מהכסא, אבל נילי הגננת בקושי
הצליחה להיכנס בו. לבסוף, כאשר הצליחה למצוא תנוחה נוחה לשבת
בכסא (מבלי לפרק אותו), היא ישבה מולי והסתכלה עלי. הסתכלתי
עליה בחזרה, קצת במבוכה. השפלתי את מבטי.
הייתה שתיקה ארוכה. זה היה קצת מוזר, לא הייתי רגילה לנהל איתה
שיחות אישיות. אחרי הכל, היא הייתה רק הגננת שלי. היא אמרה לי
"תראי, אבא שלך נפטר..." לא זוכרת מה היא אמרה אחר כך. אני
חושבת שהיא המשיכה להגיד כל מיני דברים, אבל לא הקשבתי. הראש
שלי היה במקום אחר, אני לא זוכרת בדיוק איפה. הייתי שקועה
במחשבות, אולי דמיינתי כל מיני דברים שקרו פעם, ואולי ניסיתי
להיזכר בכל מיני דברים קטנים שאבא היה עושה, או אומר.
לבסוף נילי אמרה לי - "את רוצה שאני אספר על זה מחר בגן?" לא
ידעתי כל כך מה לענות אבל אמרתי לה שכן.  היא חייכה אליי במן
חיוך מרחם, שמה את ידה עליי לרגע, ויצאה מהחדר.
לא בכיתי.

השבועות שאחרי היו קשים.
כולם היו עצובים ונסערים מהאסון שקרה פתאום ביום בהיר אחד.
אסון, שאני עצמי הבנתי רק כמה שנים אחרי.
אבא אהב לגלוש. אבל לא גלישה רגילה - גלישה אווירית. זה דבר
כזה שעושים עם משהו שנקרא "דאון".
אבא שלי מאוד נהנה מה"ספורט" הזה והוא היה נוסע כמעט בכל שבוע
לגולן כדי לגלוש.
הוא היה עולה לאחד ההרים בגולן עם האוטו, יחד עם חבריו לקבוצה
של הגולשים. לאחר מכן, הוא היה עולה על הדאון ומרחף באוויר.
מרחף כמו ציפור משוחררת. פעם היה לי חלום שהוא עף עם הדאון,
ואני הייתי תינוקת קטנה שישבה לו על הגב, ועפנו ביחד בשמיים
הכחולים והבהירים. זה היה מדהים, ראיתי את הכל מתחתיי ובכלל לא
חששתי.

בכל אופן, אחרי שהוא היה גולש, הוא היה יורד אל האדמה, מקפל את
הדאון שלו ועולה אל ההר בטרמפים. כשהיה מגיע למעלה הוא היה
חוזר אל המכונית שלו ונוסע הביתה. כך היה עושה מדי שבוע או
שבועיים.

וביום הזה, שבו הכל קרה, אבא לא חזר.
אמא דאגה נורא והתקשרה לכל החברים שלו לשאול אם הם יודעים איפה
הוא.
הייתה אוירה מוזרה בבית, אוירה של משהו רע שמתרחש.
היום התחיל להחשיך ולא ידענו מה לעשות. בלילה אמא התקשרה
למשטרה, וכולם החלו בחיפושים אחרי אבא. אפילו דיברו על זה
בחדשות, כתבו על זה בעיתונים, וגם ראיינו את אמא לכל מיני
תוכניות.
המון אנשים וחברים רצו לעזור למצוא אותו, וכולם נסעו לגולן,
להרים, כדי לחפש אותו.
זה לקח זמן, כמה ימים טובים, עד שמצאו אותו, אבל זה קרה -
וכשזה קרה - כבר היה מאוחר מדי.
החוקרים סברו שכנראה הוא ניסה לטפס על ההר בכוחות עצמו, ונפגע

ב-רכה מסלע.
אולי הוא לא הצליח למצוא טרמפ למעלה ההר, ולכן ניסה לטפס. זה
כל המידע שהיה לי. מי יודע אולי זה בכלל לא מה שקרה.

ההליקופטר בא לקחת אותו. תמיד חלמתי לטוס בהליקופטר. כנראה
שלקחו את אבא לבדוק אותו, לנסות להבין מה קרה.
לא בכיתי.

זהו זה. אני כמעט לא זוכרת כלום מאותה התקופה. אבל לעולם לא
אוכל לסלוח לעצמי על כך שלא הזלתי דמעה באותו הזמן. רק ישבתי
שם, בוהה באנשים שעוברים ושבים. באים ומסתכלים עליי - ילדה
קטנה, עושים לי מבטים של רחמים, מבטים של - "אוי, תראו את
הילדה הקטנה והמסכנה הזאת. יתומה." לא אהבתי את היחס הזה.

על החטא שלי, על העובדה שלא הייתי מספיק עצובה, כבר כיפרתי
מזמן. היו תקופות שבכיתי. בכיתי הרבה, ובלי הפסקה. לילות שלמים
של נדודי שינה, לילות שלמים עם דמעות על הכרית, לילות של
מחשבות ותהיות, לילות של כעס וחוסר הבנות. שאלות רבות היו
בראשי שלעולם לא אדע את תשובתן. שאלות כמו - למה, ואיך, ומה.
אולי אני בכלל לא רוצה לדעת. אולי אני פשוט רוצה לשים הכל
מאחורי. ואולי את הסיפור אני כותבת עכשיו, כדי לומר - השלמתי
עם זה.
במשך שנים כעסתי על אלוהים, כעסתי על אבא, ושוב כעסתי על
אלוהים. היו תקופות שגם שנאתי אותו. שהייתי צועקת בלחש בלילות
- למה עשית לי את זה??! למה לקחת את אבא שלי?! רציתי שאלוהים
יסבול. רציתי שהוא ידע פעם אחת מזה לחוות כאב, שהוא ידע מזה
מוות של מישהו שקרוב אליך, שידע מזה להרוס חיים של ילדה אחת
קטנה. אבל אחר כך זה כבר הפך לפרט שולי.
אחר כך כבר לא האמנתי בו יותר, והכל היה יותר טוב. היה לי שקט
ורגוע. התחלתי לכתוב יומן ובו כתבתי את כל מה שאני מרגישה
וחושבת. לפעמים הייתי כותבת ביומן מכתבים לאבא. קיוויתי שהוא
נמצא איפשהו וקורא אותם. אחר כך היו גם תקופות שחיפשתי את
הפנים שלו אצל אנשים ברחוב. הייתי מסתכלת על אנשים ואומרת -
"תראי אמא! הוא דומה לאבא!" ואמא הייתה צוחקת ואומרת שהם בכלל
לא דומים, שאני סתם אומרת שטויות. בסוף, גם את זה הפסקתי.

ואולי עכשיו זו תקופה חדשה. תקופה שבה אני אומרת - השלמת עם
זה, את יכולה להמשיך עכשיו בחייך.
תקופה של התמודדות ושל קבלת המצב כפי שהוא.
היום אני כבר לא יכולה לבכות כמו פעם, על הסיפור הזה.
חשוב לי להגיד שאת הסיפור אני לא כותבת מתוך עצב.
למעשה, בכלל רציתי לכתוב סיפור על משהו אחר, אבל האצבעות הלכו
במקומי ועכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב, בחדר חדש
יחסית בתוך בית משופץ. בית במקום אחר. בית של מישהו אחר, בית
של תקופה חדשה ואחרת. בית ששייך לבן הזוג של אמא שלי. בן הזוג
שהוא ממש כמו אבא בשבילי. בן הזוג שאולי גם גרם לאמא שלי
להשלים עם המצב, עם הסיפור, עם ה-כ-ל, ממש כמוני, עכשיו.