היינו בת"א. עיר החטאים הבזויה שלי. שלמרות היותה מנוכרת
הרגישה כמו בית. בדרך לרמלה סחבתי את רגלי, המתנדנדות והעיפות
מבריחות לשומקום, חזרה לרמלה וכל צעד שהוספתי ללכת הרגיש יותר
ויותר לא נכון הרגיש יותר רחוק מהיעד עצמו. העדפתי להשאר שם
ברחובות הקרים מלאי הזרים מאשר לשוב לאותה גומחה דיכאונית
שבעבר קראתי לה בית. חששתי מתגובותי בעתיד הרי לא פעם כימעט
ואספתי את חפצי ושמתי פעמי רק להתרחק מאותו המקום, ולבסוף
חזרתי. והסיבות לא ברורות עדין על אף האיומים המרובים שלי
לעזוב המצב לא השתנה, אולי מישום שלא האמינו שאני מספיק חזקה
לקום וללכת, אולי מישום שלא הייתי מספיק משכנעת אולי ביגלל
שאני באמת לא חזקה כמו שחשבתי. אבל רציתי כ"כ רציתי לברוח
ולחזור לת"א הבית שלי. שם אנשים שאמורים לאהוב באמת לא מאכזבים
בעצם הם מאוד מאכזבים אבל אני לא יהיה מאכזבת שם, שם אני עומדת
בכל הציפיות שם אני מגשימה חלומות. |
