יושבת על הקבר שלך ושוב קוראת את המילים.
ההלוויה נגמרה לפני שעה, אף אחד כבר לא נשאר פה.
רק אני, והמעטפה שאמא שלך מסרה לי.
מעטפה כחולה, אטומה היטב, ושמי כתוב עליו בעט השחור שכל כך
אהבת לכתוב בו.
אני מפחדת לפתוח אותה, אני לא חושבת שאוכל לקרוא את מה שרשום
שם.
הדמעות זולגות על פני ללא הרף, משקפי השמש שלי, שעזרת לי
לבחור, מסתירות את העיניים הנפוחות שלי. רז... תגידי לי, מה
עשית?!
אני פותחת את המעטפה שלך, בבקשה, אל תעשי את זה יותר חמור ממה
שזה.

את המכתב הזה אני כותבת לך, בתקווה שתקבל אותו.
אני יודעת שלא יהיה לי את האומץ למסור לך אותו, ואחרי שאסיים
לכתוב, אשליך אותו לפח.
ואולי בכל זאת, תקרא אותו ילד.
בפעם הראשונה שהכרתי אותך, בכלל אמרתי שחבר שלך יותר חמוד. אני
לא יודעת איזה רושם עשיתי עליך, נראית לי אחד, שאני בחיים לא
אשים עליו. זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
אני אוהבת אותך ילד. אבל אתה, אתה הוא זה שלימד אותי איך
לבכות.
אתה הילד, שקרא לדמעות.
ואם רק היית יודע, כמה דמעות איבדתי בגללך, אולי הכל היה אחרת.
הכל היה שונה.
אבל עכשיו מאוחר, עכשיו הכל נגמר. אני אוהבת אותך, ילד.
אבל עכשיו מאוחר, עכשיו הכל נגמר. אני עוזבת אותך, ילד.
ובכל פעם שהיית שם, וצחקנו, הלב שלי נקרע. העיניים בורקות,
מחייכות.
מי אמר שאת המבט אי אפשר לשנות? ואני בפנים עצובה, נמסה,
ובכל זאת אני אוהבת אותך. ואני שפויה לגמרי, ויודעת מה אני
עושה.
אני פשוט עוזבת אותך. והשקט מצמרר אותי, ילד.
אהבתי, אוהבת, וכאן זה נגמר. אני עוזבת.
שלום. אל תבוא להלוויה שלי. אני לא אוהבת לראות אותך בוכה.
אני רוצה שהחיוך שלך ישאר לעד , ורק תדע שאתה לא אשם.
אני עכשיו שוכבת מתה, מחוסר תקווה, הגעתי לנקודה הכי נמוכה.
יאוש.
שלום.

אני ישר מזהה על מי את מדברת, עליו, על עידן.
אני מרגישה אשמה עכשיו, רז, אני מרגישה שאני הרגתי אותך!
אני הכרתי לך אותו, אני שונאת את עצמי ברגע הזה, רז!
אני שונאת גם אותך! לרגע בא לי להוציא אותך מהקבר המזדיין הזה
שאני יושבת עליו, ולהרוג אותך מחדש.
אני מחליטה להביא לעידן את המכתב שכתבת לו, למה שרק לי יהיו
רגשות אשם? ואז מוותרת.
אני קוראת שוב את השורה שבקשת ממנו לא לבוא להלוויה, אבל הוא
בא.
ואני יודעת שהוא לקח את זה קשה, העיניים שלו היו נפוחות
ואדומות כמעט כמו שלי, והיה לו מבט כזה בעיניים, שראו עליו
שהוא שבור.
אני מחליטה ללכת מהבית קברות, נמאס לי לחשוב שאת תקועה באדמה.
נמאס לי.
אני באה הביתה, אין פה אף אחד, החלונות פתוחים, וסוף סוף יש
ריח טוב בבית שלי.
אמא ואבא שלי, עדין בניו יורק, לא ספרתי להם כלום, לא רציתי
שיחזרו הביתה. העדפתי להיות לבד. חם, השמש חודרת מבעד לוילון
הלבן שבחלון הגדול. אני מדליקה מזגן, ושוב בוכה.
חושבת מה לעשות עכשיו. להתקשר לעידן? להתקשר ליניב? לשבת
ולהמשיך לבכות?
או פשוט להמשיך ולקלל אותך? אני מאשימה אותך בכל דמעה שיוצאת
לי מהעין, אני מאשימה אותך בעיניים העצובות של עידן, ואני
שונאת אותך על המצב שההורים שלך נכנסו אליו.
אוי, רז! אני שונאת אותך.
אני מחליטה להתקשר ליניב, לדבר איתו בטוח ישפר את המצב רוח
שלי.
תוך כדי, אני נזכרת איך הכרנו את יניב ועידן.
את יניב, אני הכרתי בחוג שלי, אותו החוג שאמור לשפר את
ההתמודדות שלך עם כל דבר קיים.
ואז התאהבתי בו, גם את עידן הכרתי שמה, הוא היה חבר טוב של
יניב.
הכרחתי אותך לבוא איתי לחוג הזה, אחרי כמה שיעורים, היית לגמרי
מאוהבת בעידן.
כל החיים שלך התנהלו סביבו. זה לא שאני לא אהבתי את יניב, אבל
אני הרבה יותר מתונה ממך.
את לא יכלת לסבול את העובדה שאת רואה את עידן רק פעם בשבוע.
אמרת לו שאת דלוקה עליו.
"הלו," יניב עונה לטלפון.
ואני לא מסוגלת לדבר, אני בוכה.
"רון?" הוא מזהה את הנשימות הכבדות שלי.
ואני לא עונה.
"את רוצה שאני אבוא אליך?" הוא שואל.
ואני מהנהנת לחיוב בראשי, הוא לא מסוגל לראות אותי, אבל הוא
יודע שאני רוצה.
"טוב, אני בא. תהיי חזקה." הוא אמר.
"ביי." אמרתי בלחש, וניתקתי.
חפשתי מה לעשות, כל כך פחדתי להשאר בלי לעשות כלום, ואז להכנס
לדיכאון העמוק. ושוב אני מקללת אותך בלב. אני שונאת אותך רז,
הלוואי תמותי. שוב.
אני נכנסת למטבח, מוציאה רבע אבטיח מהמקרר, מחזיקה את הסכין
ביד.
מסתכלת על הסכין. וחושבת, שהיית יכולה לרצוח את עצמך גם את זה.

אני חותכת את האבטיח לקוביות קטנות, קטנות. ושמה אותם בצלחת
עמוקה.
דפיקה בדלת. זה בטח יניב. מניחה את הסכין על השיש.
פותחת את הדלת, הוא נכנס. אני מחבקת אותו, לא מרפה ממנו. אני
אוהבת שהוא מחבק אותי. הוא כל כך חמוד. אני תוקעת את הראש שלי
על הכתף שלו, וככה אנחנו עומדים בכניסה.
נו טוב, אז אולי יצא משהו טוב מזה שאת מתה, אבל אני בכל זאת
שונאת אותך.
אני מרפה ממנו, שיכנס. נועלת את הדלת. אני נכנסת למטבח הוא
אחרי.
"אני לא יודע מה להגיד לך, אני רוצה להגיד לך שהכל יהיה בסדר,
אבל אני יודע שאת לא תהיי בסדר בינתיים, הכל ישתנה עכשיו." הוא
אמר.
"תגיד, שאתה אוהב אותי." אמרתי.
הוא קם מהכסא שלו, חיבק אותי חזק, חזק.
"אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם, רק אותך. תמיד." הוא אמר.
"אני אוהבת אותך, תודה שאתה פה." אמרתי.
הוא נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים, אני אוהבת את הנשיקות
הקטנות האלה שלו.
אכלנו את האבטיח, עם גבינה בולגרית. כמו שאני ואת תמיד היינו
אוכלות על החוף.
הלכנו לחדר שלי, אחרי שניקינו את המטבח.
שכבתי על המיטה, הוא שכב לידי, מחבק אותי חזק, חזק.
אני אוהבת אותו. שונאת אותך.
אני מסתובבת לצד שלו, הוא מחזיק אותי ביד אחת, ובשניה מלטף לי
את הראש. הלוואי והיית פה, ואז הייתי יכולה לספר לך על זה, כבר
אמרתי שאני שונאת אותך?
"אתה חושב שזה השפיע על עידן?" שאלתי אותו.
אולי שאלתי כדי לספר לך, כמו שהיינו עושות פעם. למרות שאני
חושבת שאת יכולה לדעת לבד מה עובר עכשיו לעידן בראש.
"הוא לקח את זה ממש קשה, אני חושב שהוא אהב אותה יותר מידי. "
אמר יניב.
"בוא נלך לישון," אמרתי.
עוצמת את העיניים, הוא ממשיך ללטף לי את הראש, אני יורדת קצת
למטה, מחביאה את הראש שלי בתוך החזה שלו.
אני אוהבת אותכם.