המשך לסיפור 'המסע'. מוקדש למייקל סנדוויץ' והתגובה היפה
שלו

קרני השמש על לחיה העירו אותה. היא פקחה את עיניה והחלה להיזכר
באירועי הלילה שעבר: היער, השודדים, הריצה המטורפת, ההתמוטטות.
שרירי רגליה היו תפוסים ונוקשים. היא התרוממה לאיטה, התמתחה,
שפשפה את עיניה והביטה סביב. זה היה המקום. אמש, כשהגיעה לכאן,
חשה שזה היה המקום אליו הלכה כל הזמן הזה; כעת הביטה סביב
וניסתה להבין מדוע. היא עמדה על שפתה של קרחת יער ששכנה על
גבעה קטנה. בצד שממולה העצים כבר הדללו, וממרחק יכלה להבחין
דרכם בפס בהיר שלאחריו שדות - שביל, הראשון שראתה מזה זמן רב.
היא הפנתה את מבטה לקרחת היער. מה יש בו, במקום הזה? היא לא
יכלה להבחין בשום דבר יוצא דופן. אבנים מכוסות טחב, כמה שיחים
קוצניים נמוכים, הרבה דשא שממנו פקחו את עיניהם כמה פרחים
קטנים, דבורים מזמזמות בעצלתיים, נמלים מפלסות את דרכן בנחישות
בין אניצי העשב, וממש לרגליה - חלוק נחל אחד. היא הרימה אותו.
הוא היה חלק ועגול, בצבע האפר, והיא תהתה כיצד הגיעה לשם, שכן
לא היה נחל בכל האיזור שסביב הגבעה. אולי צייד אסף אותו, בוחר
בקפידה אבנים שתתאמנה לכף הקלע, ובקרחת היער הזו שילח אותו
בחוגלה שעמדה על פיסת הסלע הזו והביטה בו במבט ציפורי מטופש.
אולי ילד קטן שוטט באפיק קריר של פלג המשכשך בעליזות ובחר את
חלוק הנחל הזה מבין עשרות הדומים לו, נושא אותו עימו כאילו היה
בו משהו מיוחד, עד שלבסוף שכח אותו כשנרדם בצל העץ הזה. הוא
דומה לה קצת, חלוק הנחל הזה, חשבה. כמוה אינו שייך למקום הזה,
והגיע לכאן באיזו דרך-לא-דרך, מי יודע מאיפה, למרות שאין בו
שום דבר מיוחד. היא טמנה אותו בכיסה והסתכלה מעלה - השמש כבר
היתה גבוהה בשמיים. היא החליטה להמשיך בדרכה, ושמה פעמיה
לכיוון השביל.

כעת, כשלא היתה לה עוד כל מטרה ללכת אליה, הרגישה קלה
יותר,חופשייה לעשות ככל העולה על רוחה, כמו הוסר תרמיל כבד מעל
כתפיה. מזג האוויר היה נעים, והיא נהנתה מההליכה במורד הגבעה
אל השביל. סביבה, שמה לב לפתע, שרר אביב. נבטים ירוקים כיסו את
האדמה ופרצו מבין הסדקים שבאבנים. פרחים צהובים עליזים התקבצו
סביב גזעי העצים, ומדי פעם צץ בתוך הירוק הבזק אדום של כלניות.
חרקים זמזמו סביבה בעסקנות, וציפורים הרעישו עולמות בין
הענפים. היא צחקה לפתע, פשוט מפני שהיום היה יפה כל-כך והיא
היתה מאושרת. כן, מאושרת - ומדוע לא, כשהכל סביב ירוק ופורח,
והשמש מרפרפת בין העלים ומטילה כתמים של אור על האדמה החומה,
והרוח נושבת בשיער, ואין לאן למהר, והפחד של ליל אתמול נשכח
כמעט לחלוטין? היא צעדה על השביל לבדה כל אותו היום, צוחקת
ומדברת אל הצמחים ושורקת לעצמה, ובשעת השקיעה, כאשר העננים
במערב נצבעו בגוני-גוונים של כתום וסגול, הבחינה בחומות של עיר
גדולה. עד מהרה הצטרף השביל שבו הלכה לדרך רחבה, מרוצפת באבן
לבנה שנמרטה עד חלקות ברגלי ההולכים ונחרצה בגלגלי העגלות,
ושהאדימה עכשיו מקרניה האחרונות של השמש, ובדרך הזו הלכה
לכיוון החומות.
הירח היה דק וחרמשי והכוכבים זרחו באור בהיר כאשר הגיעה לשער
גבוה ורחב, עשוי מעץ כהה ומחוזק במסמרי מתכת. מהצללים שבצד
השער ניגשה אליה דמות אדם. הוא היה גבוה ממנה מעט ומבוגר למדי,
ועטה שריון שהבהיק באור הזהוב של הלפיד שאחז בידו. בידו השנייה
אחז חנית ארוכה.
''מי את, ומה את עושה כאן?'' שאל אותה. ''אני שומר העיר, ואיש
אינו רשאי להיכנס לאחר החשכה''.
היא סיפרה לו, לפיכך, מאין באה וכיצד הגיעה אל העיר, וככל
שסיפרה לו על מסעה כן גברה הבעת ההשתוממות שעל פניו. ''את הלא
צעירה כל-כך, מבוגרת אך במעט מבתי שלי,'' אמר, ''ועברת את כל
הדרך הזו לבדך. לא אשאיר אותך מחוץ לחומות. לצד השער יש ביתן
שומרים קטן - שבי איתי שם הלילה, ומחר בבוקר תכנסי לעיר''.
היא קיבלה בשמחה את ההצעה. בביתן הקטן והחמים, לצד התנור, סיפר
לה שומר העיר על האנשים שראה על הדרך בשנות עבודתו שם. הוא
סיפר לה על שיירות מלכים, שנישאו אל תוך העיר באפיריון של זהב,
כשסביבם מחוללות רקדניות נושאות פרחים צבעוניים, וחיילי המשמר
שלהם נושאים מגנים מצויירים. הוא סיפר לה על שרי קרבות שרכבו
אל תוך העיר על סוס לבן, חרב שלופה בידם והבעת גאווה על פניהם.
הוא סיפר לה על נזירים זקנים, עטויי גלימות חומות בלויות,
ששיערם ארוך ופרוע ורגליהם יחפות, ועל סוחרים שבאו ממקומות
רחוקים בעגלות מכוסות בד רתומות לשוורים ארוכי קרניים. הוא
סיפר לה על ילדים שרצו הלוך ושוב וחרצו לעומתו לשון, על זקנות
שהלכו בכבדות, נשענות על מקל, על קבצנים עיוורים המרשרשים
שקופסאות פח, ועל אדם אחד שעבר שם באותו היום וצעק על כולם
שיפנו לו דרך, עד שמעד על אבן רופפת ונפל על פניו לקול צחוקו
של קהל ההולכים. היא הקשיבה לסיפוריו של שומר העיר שעות
ארוכות, עד שעיניה נעצמו והיא נרדמה.
למחרת בבוקר, כששומרי הבוקר ניגשו אל השער ותקעו בחצוצרות של
כסף כדי להכריז על בוא הבוקר ופתיחת שערי העיר, היא נפרדה
מהשומר ונכנסה פנימה, אל תוך המולת העיר הגדולה. מימיה לא ראתה
עיר גדולה שכזו - ברחוב אחד בלבד היו בוודאי אנשים רבים יותר
מאשר בכל הכפר שבו נולדה - והיו שם דברים רבים לראותם. יום אחד
הלכה אל הגנים המלכותיים, שם צמחו ורדי ארגמן יפהפיים סביב
מזרקות שיש, טווסים לבנים נופפו זה אל זה בזנבם על המדשאות בין
ביתנים שרצפתם מכוסה פסיפס, ותוכיים צבעוניים כאבני חן נקבצו
סביב המטיילים ודרשו אוכל. ביום אחר שוטטה בקצה השני של העיר,
ובשכונות העוני רדפו אחריה כלבים מורעבים ומדובללי שיער,
וילדים ששיחקו בשלולית בין הצריפים הרעועים נעצו בה עיניים
גדולות ותמהות. ביום שלאחריו שמה פעמיה אל הספרייה הגדולה, שם
נזיר צעיר ובהיר עיניים, לבוש בגלימה אפורה ונושא עששית בידו,
הוליך אותה במסדרונות ארוכים ומהדהדים שקירותיהם מכוסים עד
התקרה במדפים של ספרים מכל הצורות והגדלים. יום אחר הלכה אל
השוק, ואיבדה את דרכה בסמטאות המתפתלות, בין דוכניהם של
הרוכלים שקראו אליה לקנות אצלם, בזול, כל דבר שרק עלה על דעתה,
מירקות ופירות, דרך שטיחים וכדים, ועד לקמיעות רבי עוצמה,
שירחיקו ממנה כל מחלה ואסון. ימים רבים חקרה את העיר, עד
שעייפה מהמון האנשים ומבנייני האבן והחליטה לצאת לדרך חזרה.

שיירה של סוחרים יצאה מזרחה, לכיוון המישור, והיא הצטרפה
אליהם. העגלות הרתומות לשוורים התקדמו לאיטן, ובמהלך היום היתה
יושבת בירכתי אחת העגלות, מנדנדת את רגליה מעל הדרך, ומביטה אל
השדות. לעתים היה מישהו מתיישב לצידה ומדבר איתה, אך היא
הקשיבה יותר משדברה, שכן תמיד מצאה את סיפוריהם של האחרים
מעניינים יותר מסיפורה שלה. הסוחרים נדדו על פני כל הארץ,
והכירו מקומות רבים, וסיפוריהם נשאו אותה אל נופים ומקומות
שמעולם לא הכירה. הם סיפרו לה על הרים גבוהים, שעליהם שלג
שאינו נמס לעולם, ועל נהרות רחבים כל כך שמגדתם האחת אינך רואה
את הגדה השנייה, ועל מדבריות צחיחים שבהם אתה יכול ללכת ימים
על ימים ולא לראות דבר מלבד גבעות של חול. הם סיפרו לה על בני
הדרום, הבונים את בתיהם על כלונסאות כדי שלא ייכנסו אליהם
הנחשים, ועל אנשי האגמים החיים על רפסודות ענק בלב האגמים
הגדולים ושטים מגדה לגדה בסירות ארוגות מקני סוף, ועל עם
הנוודים המתרחק מכל שאר בני האדם, שפניהם צרובי רוח ועיניהם
אפורות, והם עוטים גלימות כחולות. הם סיפרו לה על שדי הנהר
שאצות שזורות בזקנם, ועל רוחות היער החיוורות המפתות נערים
תמימים אל אובדנם בסבך העצים, ועל שדוני הגבעות הקטנים
המתרוצצים בלילה על פסגות הגבעות כשעיניהם נוצצות כזוג פנסים
ירוקים, ובורחים אם מתקרבים אליהם בני אדם. היא הקשיבה
לסיפוריהם כשעיניה פעורות בפליאה, אך ככל שהקשיבה יותר כן גדלו
בה הגעגועים לכפרה, לכפר הקטן שבמישור, על גדרות האבן הנמוכות
שלו וגגות הקש שלו, לאנשים שהכירה, למשפחתה. היתה יושבת על
העגלה ומדמיינת את רחובות הכפר שהכירה כה טוב, עוברת בדמיונה
מבית לבית, רואה את התרנגולות השחומות המעופפות בכבדות מעבר
לגדר ואת שכנותיה המטאטאות את מפתן הבית כשמטפחת צבעונית אוספת
את שיערן הארוך, והגעגועים הכבידו על ליבה.

לבסוף הגיעו יום אחד אל קצה הרמה, והיא ראתה מלמעלה את העיר
הקטנה שאליה הגיעה בתחילת המסע, לפני זמן רב כל-כך, נחה בקצה
המישור שבו שכן ביתה. העגלות ירדו בעמק המתפתל שבו עלתה אז,
והיא חייכה אל הסלעים והצוקים כאל מכרים ותיקים ושרקה לעצמה
בשמחה. בקרוב תשוב הביתה. בעיר חיפשה שיירה שתצא לעבר הכפר
שלה, מכיוון שהשיירה שבה באה פנתה לכיוון דרום, לעבר הים,
ומשלא מצאה אחת נתקפה בחוסר מנוחה שכזה שיצאה לדרך לבדה.
ימים על גבי ימים הלכה בדרך, לבדה בתוך המישור הרחב, סביבה רק
מרחבים אינסופיים של עשב ירוק-אפור שלעתים היה גבוה כמעט כמוה,
הלכה מבלי לעצור כמעט, יום ולילה, ורק כשהיה חם מכדי ללכת עצרה
לנוח בצל אבן או שיח. היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז שיצאה לדרך,
אך יום אחד ראתה מולה את בתי הכפר שלה, מונחים על האופק כמו
קוביות משחק מאובקות, וליבה נמלא שמחה שכזו שהיא שכחה את
עייפותה, את החום, את נעליה הבלויות שהכאיבו לרגליה, והחלה
לרוץ לעברו. היא רצה ורצה, עיניה מקובעות על הכפר, רגליה מעלות
עננה קטנה של אבק, ולא חדלה לרוץ עד שהגיעה, מלוהטת ומתנשמת,
אל קצה הכפר.
אנשי הכפר קיבלו אותה בהשתוממות, שכן איש לא ציפה שתשוב בחיים
מהמסע המטורף אליו יצאה, והם דרשו שתספר להם את הקורות אותה.
היא החלה לספר על כל שעברה וראתה ושמעה, אך בחלוף שעות רבות לא
הגיעה עדיין אפילו לחצי הסיפור. צרודה ומותשת, הבטיחה לאנשי
הכפר שתמשיך את הסיפור ביום אחר. וכך עשתה. ''מספרת הסיפורים''
כינו אותה. ילדי הכפר מעולם לא נלאו מלשמוע אותה מספרת על המסע
שעברה וחוזרת על כל הסיפורים ששמעה בדרכה.
יצר הנדודים לא שב אליה עוד, אך לפעמים היתה חולמת בלילות על
המסע מערבה, רואה שוב בחלומותיה את סוסי המסע האפורים, את העמק
המתפתל העולה אל הרמה, חוזרת שוב אל היער והבריחה מהשודדים ואל
העיר הגדולה על כל מראותיה, ובלילות שקטים ושטופי ירח,
כשהשמיים כיסו את השדות כגלימה שחורה, היתה חולמת לפעמים על
חלוקי נחל.