"די אני לא יכול להיות אתך יותר". הוא טרק את הדלת של הצפרדע,
וזרק אותי ביחד עם הזבל, שבהחלטה אסטרטגית, כשעברנו לגור יחד,
החלטנו שנלך לזרוק אותו תמיד ביחד, כדי למנוע מריבות, אבל את
המריבות האחרות לא הצלחנו למנוע.
ועכשיו שמעתי שהוא מתעניין בריקודי סלסה. אני יכולה לראות אותו
בדמיוני מנסה לרקוד. הוא די ענק, 2 מטר כמעט, ואני כולה מגרדת
את המטר 55... איתי הוא לא היה רוקד. הייתי מגיעה לו רק עד
המותניים, היינו נראים מגוחכים, והוא היה סובל מכאבי גב, היינו
מתגפפים רק בישיבה, בשכיבה.
אני עוצמת את העיניים נזכרת בעוד רגע שהיינו אחד של השניה
מנותקים מהסובב אותנו, הידיים שלו מלטפות. הוא יכול ככה שעות,
ללטף בטן. אני רואה אותו רוקד סלסה צמוד צמוד עם מישהי, עם
רגלים שלא נגמרות. עם שיער שחור מסולסל. עם קצת בטן שהוא יכול
ללטף. היא בהריון. ממנו. והוא אוחז בידה, לובש שחור עם נעלי
הטימברלנד הנצחיות שהוא לא היה מוכן להוריד אז בטיול, במסגד,
שהואקף כמעט קיבל שבץ כשהוא הודיע לו חד משמעית, שאותם הוא
מוכן להוריד רק בתנוחות מסוימות. אותן תנוחות שהוא משחזר,
איתה.
הם רוקדים בחושניות מטריפה ואני מסתכלת על המגע שלו שנראה לי
כמו זיכרון רחוק, ישן, כמעבר לים של בדידות. אני רוצה להיכנס
לגופה. להיות התינוק שברחמה, שמרגיש את ידו העדינה, החמה,
המעבירה רטט.
הוא בטח מחייך עכשיו. יש לו חיוך נפלא שעובר דרך העיניים
שבוהקות, שגורמות לך לחייך בחזרה, שהיו ממיסות את הקרחון
שהתנגש בטיטאניק. הוא יחייך כאשר, בהתחלה, הוא ידרוך לה על
אצבעות הרגליים ואז בביטחון עצמי הוא יאחז בישבנה יצמיד אותה
אליו, יוביל אותה לצעד הבא. כל הבנות ירצו לתפוס ולו מעט
מתשומת הלב שלו שתהיה רק שלה. אני רואה אותם מסתחררים בדמיוני,
ואני באה נחושה, בועטת בה, תופסת את מקומה והוא יהיה מופתע
לשבריר שניה, ואז חיוכו יתרחב, כאומר "הגיע הזמן שהגעת,
חיכיתי" ואני אצמד אליו כמגנט, כטובעת שמפחדת לאבד שוב את גלגל
ההצלה.
ואני רואה אותנו ביחד שוב, בדמיוני, כ-2 חלקי פאזל מתאימים.
אני שוב מצליחה להרגיש את מגע ידו על גופי.