בתשע בבוקר התייצבתי אצל קובי במשרד. אני מוכרח לציין שהייתי
ממש עייף כי תשע בבוקר ואני זה לא ממש זיווג מוצלח, אבל כשקובי
קורא, הוא קורא ואין הרבה מה לעשות בעניין.
עליתי במעלית הזכוכית המהירה שדרכה יכולתי לראות את כל תל אביב
המתעוררת, כולל הים (אני נורא אוהב ים) ואחר כך עברתי שוער,
שומר, פקיד מודיעין וסוללה אינסופית של מזכירות מטופחות.
אפילו לא הייתי צריך להמתין, כשקובי אומר תשע, זה תשע והוא
מקבל אותך ישר בלי הרבה בעיות ובלי הרבה פוזות, במעמדו הוא ממש
לא צריך לעשות רושם על אף אחד. מזל שאני מכיר אותו אחרת בכלל
לא הייתי כאן היום, מצד שני גם לא הייתי צריך לקום בשבע בבוקר
ולהיסחב בשני אוטובוסים.
קובי החזיק דף נייר לבן ששום דבר לא היה בו. התקשיתי להבין למה
לקובי לנפנף בדף ריק אבל משום מה הייתה לי הרגשה שכבר ראיתי את
הדף הזה בעבר.
זה השיר שלך שניר, הוא אמר לי, ונעץ מבט חודר בפני שעטו עכשיו
מבע של תימהון קל. אתה לא יכול להביא יותר דברים כאלה, הם כבר
לא קיימים יותר.
השירה מתה.
שתי המילים הללו: "השירה מתה" היכו אותי בתדהמה, לקח לי מספר
שניות להתעשת ולהוציא מגרוני הצרד מספר מילים בודדות: למה,
איך, מתי, מי אמר לך.
אבל הדף החלק היה ההוכחה הטובה ביותר שקובי צודק. עבדתי עליו
המון, שעות שלמות נטלתי מילים ואותיות והדבקתי אותם אחד לשני,
מתאים חרוזים, מאזן משקל, חותך ומסדר גלישות במקומות הנכונים.
אני חושב שבדף הזה הושקעו לפחות מאה שעות עבודה. אילו הייתי
בעל מקצוע אחר יכול להיות שהייתי יכול לחייב לפי שעה ולעשות
המון כסף, אבל אנחנו המשוררים מחייבים לפי מילה, ואין הרבה
מילים, מה גם שהתשלום עבור מילה הוא מתחת לשכר המינימום.
הדבר הראשון שחשבתי לעצמי לאחר שהתעשתתי היה: איזה כיף, אני
חופשי עכשיו. הקץ ללילות הלבנים הארוכים על המכתבה המאובקת
שלי. יחי מועדוני הלילה והפאבים של תל - אביב. אבל אחר כך
נזכרתי בבעלת הבית שלי ובראשון לחודש המתקרב, ובטרנטה החדשה
שקניתי ועוד מעט צריך לעשות טסט וגם הבטחתי לרינה שאסע איתה
לפראג לטיול היסטורי עם המון תרבות ואולי רינה, לאחר מנה גדושה
של תרבות, תהיה נורא נחמדה אלי. רק החיוך המקסים שלה וזוג
חמוקיה המושלמים המרמזים מבעד לשמלות השחורות שהיא תמיד לובשת,
אני כבר נלחץ ודואג מהחיבור ביניהם לבין זוג המילים של קובי.
מה אני עושה קובי. למרות שהתשובה ברורה הרגשתי צורך לשאול בכל
זאת, בשביל הנימוס בגלל שהשקט בחדר היה כל כך מעיק שמישהו היה
חייב לעשות משהו בקשר לזה. קובי לא הקל עלי, הוא היה יכול לומר
לפחות כמה מילות ניחומים, אבל הוא שתק. אני יכול להישבע שקלטתי
אותו פוזל בזוית עיניו לשעון, בטח היו לו עוד אלף פגישות.
מעניין לכמה משוררים הוא צריך לבשר את הבשורה הרעה, האם הוא
היחידי שצריך לשאת בנטל הזה או אולי יש לו כמה עוזרים?
תראה, שניר, קובי אפילו לא גמגם כשהוא היישיר בי מבט. למה שלא
תנוח, אתה עוד בהלם, תתאושש ואחר כך נדבר, אתה בחור מוכשר -
בטח נוכל למצוא לך איזו עבודה כאן אצלנו, אולי נמנה אותך לצובע
כריכות או לגוזר אותיות, אולי אפילו ניתן לך להיות מאזן פסקאות
אם ממש תוכל לחזור לעצמך ולהשתלב בענף המו"לות.

ההלוויה של השירה הייתה בשעה שש בדיוק. היא נקברה בצורה מאוד
מכובדת בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. באמת, נראה נורא מוזר
שקוברים אותה בירושלים כי אני משוכנע שהיא הייתה מעדיפה להיקבר
בחולות תל אביב שם עברו עליה ימי זוהרה. אבל מישהו בועדת השרים
לענייני טקסים החליט שהשירה צריכה להיקבר בהר הרצל, ומצא לה
פינה נוחה באזור של יצחק רבין ז"ל.
בלוויה השתתפו כל מכובדי האומה. נשיא המדינה, נשיא בית המשפט
העליון, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נשיאי האוניברסיטאות,
כולם היו מאוד מכובדים. תמונה של לווין מלמעלה לא הייתה מאתרת
אף שערה שחורה אחת לרפואה בתמונה זו.
נשאו הספדים מאוד מכובדים ומאוד מאופקים. סקרו את חייה של
השירה ודיברו המון על פעלה החברתי - מדיני  - כלכלי, מישהו
הציע לקרוא קטעים נבחרים מאלתרמן, אבל אף אחד לא הצליח להזכר
בשום שיר שאלתרמן כתב.
אחר כך קראו לי לשאת דברים בשם האנשים הפשוטים. אני באמת אדם
פשוט אבל אף פעם לא חשבתי שאני מייצג מישהו. חשבתי תמיד שאני
רק כותב בשביל כסף אבל לא חשבתי שאני נציג של מישהו או משהו.
נציגות תמיד מתקשרת אצלי לבחירות. פעם אחרונה שהייתי נציג של
משהו זה היה כשהייתי חבר בועד הבית, אבל גם משם הדיחו אותי
אחרי תקופה קצרה ולא מוצלחת במיוחד.
ואז קברו אותה. היא הייתה מונחת בארון גדול עשוי מעץ אלון
משובח. נורא מכובד. היה צורך בשמונה אנשים חסונים בשביל לשלשל
אותה אל הבור כי הארון היה מאוד כבד. הייתה לי תחושה שהוסיפו
לארון גם כל מיני דברים שלא היו שירים, בטח מישהו ניצל את
ההזדמנות וקבר עם השירה גם את המונולוג ואולי גם את הנובלה.
אחר כך הביאו רב שאמר קדיש. ככה ועדת השרים לענייני טקסים
החליטה. אני בטוח שאילו היו שואלים את השירה אם זה מה שהיא
רוצה היא הייתה משיבה בשלילה. אבל כנראה שאף אחד לא שאל את
השירה מה היא באמת רוצה. נורא מוזר, עכשיו כשאני חושב, היא
גססה המון זמן ובטוח שאפשר היה לשאול אותה באיזו דרך היא רוצה
להיקבר.

ובלילה, ישבתי בבית עם כוס ויסקי ביד והזלתי דמעה. בכיתי על
השירה בכיתי על עצמי בכיתי על הטרנטה ועל פראג ועל רינה ועל
לילות חמישי בקפה של מוני, עם קצת משקה ומרק חם בחורף. בכיתי
על ביאליק ועל רחל ועל חנה סנש. בכיתי בעיקר על עצמי ועל מה
שהשארתי אני בתוך הארון הכבד.
בימים כתיקונם בכי מהסוג הזה היה גורם להתיישב ליד המכתבה
הישנה ולכתוב איזה שהוא שיר נוגה, אחר כך הייתי מרגיש הקלה
והייתי מצליח אפילו להירדם. אבל ידעתי שעכשיו זה לא אפשרי, שום
חרוז לא יצא לי ואם הדיו עוד לא יבש, לכל היותר אוכל לכתוב
סיפור קצר. אבל בזה אני פחות טוב, הרי תפקידי הוא לאזן מילים
ולהתאים חרוזים.
יצאתי למרפסת והבטתי לשמיים זרועי הכוכבים, הם היו שם כרגיל
כאילו שום דבר לא קרה. גם הירח לא התרגש במיוחד מהמצב שנוצר,
הוא כבר מזמן נטש את השירה ועבר לבלות בערבי דאנס וטראנס.
הלכתי לישון.

התעוררתי בשעות הקטנות של הלילה. חשבתי שהתעוררתי בגלל קור או
רעב או געגועים, אבל כשפקחתי את העיניים היה לי נדמה לפתע שאני
שומע קולות עמומים של שירה, מאוד רחוק אבל גם מאוד זך וברור.
הייתי משוכנע שאלו הזיכרונות מימים עברו שחולפים שוב בראשי
ומנסים לעבור משם לידי וממנה לנייר. החלטתי להתעלם מהקולות
ולנסות לישון, אבל לא הצלחתי. הקולות הלכו והתחזקו ומרגע לרגע
הייתי משוכנע יותר שאני ער ושהקולות אמיתיים.
קמתי, לבשתי את החלוק המרופט ויצאתי למרפסת. בחוץ היה אור ירח
חזק ומסנוור, הכל היה שומם והיה קר, לכאורה, ליל חורף בהיר של
פברואר אבל משהו היה שונה בתכלית. הקולות נשמעו עכשיו ממש
ברורים וזכים והם בקעו מכל עבר וכל פינה.
לאט לאט נדלקו אורות בכל הבתים ואנשים התחילו לזרום למרפסות,
כולם עמדו שם משפשפים עיניים ומביטים משתאים לנקודה באופק אי
שם במזרח. הבטתי לשם גם אני ולרגע חשבתי שוב שאני חולם.
ממזרח התקרב גוש לבן ובוהק, שהלך וגדל ככל שהוא התקרב אלינו.
הוא היה עצום מימדים וככל שהתקרב היה נדמה לי שהוא הולך וגדל.
לאט לאט החל הגוש הענק לשטוף את בתיה של תל-אביב, השמיים התכסו
בפתיתי נייר שעפו לכל עבר. זה היה יכול להיות מחזה מפחיד אבל
הקולות של השירה שבקעו מכל עבר רימזו שמשהו טוב קורה והתחלתי
לחייך.
כשפתיתי הנייר החלו לנשור על מרפסתי רצתי אליהם באהבה עצומה
ופתחתי אותם בידיים רועדות: אלתרמן, ביאליק, זך, רחל, עמיחי,
אבידן, כולם שם וכולם מוכרים וטובים ואהובים. ישבתי וקראתי כל
אחד מהם בשקיקה ונתתי להם להיערם מעל גופי. ידעתי שגם כשהם
יעטפו אותי כליל וייגמר לי האוויר לא אחסר מאום.
ידעתי שחזר לדמי החמצן האמיתי.