בוקר אפרורי בשלהי פברואר 99, והגשם יורד.
מיכל קמה לה משינת לילה ארוכה, רצופת חלומות על חתולות עם שמות
של בנים.
היא מתלבשת, מצחצחת שיניים ומתחילה ללכת לכיוון המטבח בעודה
מנסה להחליט מה תאכל הבוקר.
היא פותחת את המקרר ורואה שהוא ריק.
ריק, מלבד צינצנת עמבה חדשה שעוד לא נפתחה.
"ירון הזה..." היא ממלמלת לעצמה בעודה זורקת את הצינצנת בעלת
הצבע הכתמתם מבעד לחלון ודרך הזכוכית, מה שמלווה בחריקת
מכונית, בום וצווחות "אוי ווי! סבתא! סבתא...? סבתא!!!"

בנונשלנטיות חלפה לה מיכל על פני הסבתא הכתומה והדרוסה, ללא
להעיף בה אפילו מבט אמפטי אחד. היא גרה ליד רמת עמידר, היא
ידעה שאסור לעצור ואסור להסתכל אחורה.
שיערה החום של מיכל התנופף ברוח הקרה של פברואר, והיא הייתה
צריכה להחזיק את אוזניות הווקמן שלא יפלו מהאוזניים.
היא בנאדם של ניגודים. היא צועדת באמצע שכונת הפשע והרשע נווה
יהושוע ושומעת סמית'ס, או מוריסי. אף פעם לא הצלחתי להבדיל.
לאחר צעידה של 4 דקות ונסיעה של 10 דקות בהסעה
הדחוסה-קופסת-שימורים-סרדינים-וגם-הריח-בהתאם של הרמתגנים היא
מגיעה.
מגיעה אל מוסד- האשליה, הכבוד והביזיון. פורץ הדרך ועם זאת
פופוליסט משהו- "בליך- רמת גן". היא נכנסת מבעד לשער הכניסה
הירוק, זה שכשיוצאים ממנו כתוב "צאתכם לשלום". פעם, שני
צ'חצ'חים הוסיפו "ו" אחרי ה-"צ". "צואתכם לשלום".
טוב, 4 שנים של דיכוי בבליך ואי אפשר להיות אחראי למעשים שלך.
מיכל עולה במדרגות הבניין הראשי עד לקומה השנייה, משם היא
צריכה להגיע לכיתתה- י"א 10 שנמצאת בעצם שלוש קומות מתחת, אך
רק מהקומה השנייה אפשר להגיע לשם.
באמצע המחשבה כמה זה פילוסופי שכדי לרדת היא בעצם צריכה לעלות
קודם- מפריע הצלצול-מוסד-לילדים-מפגרים-או-לחילופין-גנון שאומר
שהשיעור הראשון תיכף יתחיל. מיכל, שלא אוהבת לאחר מתחילה ללכת
במהירות ותוך כמה שניות מגיעה למחוז חפצה- י"א10, האימפריה:
כיתת מוזיקה-מחול-קולנוע.

בתוך הכיתה, צוות "לנער ת'שוקי" (העיתון המחתרתי, האבוד) מסדר
את הכתבות על הקירות, פותח את הזולה ומחבר את הטוסטר של לירון
מולה- aka לורד קלצ'ניקוב, כדי להכין את הטוסטרים של הבוקר.
אחחח, חושבת לה מיכל. איך בא לי לאכול טוסט עכשיו, עם גבינה
מותכת שנוזלת מכל הצדדים... אבל רגע, מה זה הרעש הזה?
כל הקומה החלה לרעוד, בעוד עדר של מחולניקיות רעבות פרצו לכיתה
ברגע שהריחו את ריח הגבינה המותכת. כמו להקת דגי פיראנות תקפו
המחולניקיות הבולימיות את קלצ'ניקוב ואת הטוסטר, מעיפות כיסאות
לכל עבר, צועקות "מנובר! מנובר!".
מיכל לא תאכל את ארוחת הבוקר שלה.

פוסעת לה מצוברחת, הנערה הלא כל כך גבוהה, בעלת עיני אמא-אדמה
שלא אכלה את ארוחת הבוקר שלה- הולכת מיכל ברחובות בדרך חזרה
מבצפר, מתעלמת אפילו מהחתולים.
הווקמן עדיין משמיע סמית'ס (או מוריסי) ומיכל מרגישה שהיא לא
מסוגלת יותר. מה הטעם לחיים- כשהכיתה שלך מוצפת במחולניקיות
שצועקות "אוהיו!" באמצע שיעורי אנגלית?
מה הטעם לחיים- כשקופי החרא משחק לך בסרט ויש לו סה"כ שתי
שורות להגיד אבל גם את זה הוא לא מסוגל? סליחה שהוא לא מסוגל
להתמודד עם זה ששלי אונגר משחקת את אמא שלו.
ומה הטעם לחיים- כשלחתולה שלך קוראים טוליפ שזה בכלל שם של
חתול?
מיכל רצתה לעוף. פשוט לעוף.

מזמזמת שיר של הסמית'ס (או מוריסי) עולה מיכל על אוטובוס,
נוסעת לתל אביב ויורדת בתחנת רכבת שלום.
לא, מיכל לא נוסעת לחיפה. היא בכלל לא אוהבת רכבות. היא צועדת
לעבר שלושת הבניינים- המשולש, העגול, והמרובע.
בזריזות חתולית- היא מטפסת עד לגג של הבניין המרובע.
הרוח מאוד חזקה, ומיכל הקטנה כמעט מועפת אבל היא מזעיפה פניה
וגוברת על הרוח.
ודאי חלפו להן כמה שעות טובות מאז עלתה לגג, כיוון שהחל להחשיך
וצוותי כיבוי האש כבר היו עייפים מלקרוא לה לרדת. מיכל-
שהתעוררה מהחלום בהקיץ שלה עמדה על גג עזריאלי, בוהה באורות תל
אביב- מתמוגגת מאושר. היא פרשה את ידיה לצדדים.
"היום אני אעוף!" צעקה מיכל.
"לא, אל תעשי את זה! יש לך טעם לחיות!" זעקו מכבי האש מלמטה.
מיכל לא התייחסה לאמרות חסרות הבסיס של מכבי האש. מה לכל
הרוחות הם עושים פה? הם לא אמורים לכבות... אש?

עברו עוד כמה שעות, והלילה כבר ירד.
מיכל- שאהבה חתולים, סמית'ס, מוריסיי, קיור וסרטים ארוכים כמו
חולית וצייד הצבאים (מאו! מאו!) הבינה שמכאן- אפשר רק לרדת. או
לעוף.
באותו לילה, מיכל עפה.