מצחיק.
מצחיק שבכל פעם שאני מנסה להתחיל סיפור אז הוא מתחיל בבוקר.
כאילו, למה יש לי מין הכרח כזה לכרונולוגיה? האם יש קשר בין
הבתוליות של המילים היוצאות אל האור לבין השחר המפציע? האם
התחלה חייבת להיות קשורה בהתחלה אחרת? או אולי זה בגלל שאני
מתעצל לחשוב מראש על מה אני אכתוב ולכן דרך המילוט הקצרה
והפשוטה היא פשוט להתחיל את הסיפור בבוקר. אההה!!
אבל מילא...

מעורר דאגה.
זה מעורר דאגה שאני שונא את סבתא שלי. לכל הרוחות, אני לא
מאמין שאני כותב את זה. האם מישהו מכם אי פעם שנא את סבתא שלו?
אני לא מדבר פה על "אוף איזו נודניקית סבתא!" אלא אני מדבר פה
על זה שהזקנה הבלה פשוט כלבה מניפולטיבית! בשלב הזה מבקשים
ממני דוגמאות, אז בבקשה:
-תרחיש מס' 1: קופי הקופיפון יורד לו לסלון, שם ממוקמים בנוח
אבא, אמא ו... סבתא! -סבתא: "אוי קופי, אתה כזה חמוד! איך
התבגרת! אתה הנכד הכי טוב שהיה לי."
בנונשלנטיות אני חולף על פני הזקנה המרשעת והמקומטת לעבר
המטבח. המקופלת הזאת לא מסוגלת אפילו לתת לי מרחק אי-שמיעה
הגון וכבר אני שומע את הליחשושים הזדוניים שלה:
"הוא לא נראה כל כך טוב, מה זאת התיספורת הזאת? הוא קצת לבן,
הוא לוקח סמים? למה הוא מסתגר בחדר כל הזמן? אתם צריכים לדבר
איתו". אההה!!!
וכשאני שומע את זה- אני רוצה לזרוק הכיסא, להפיל פסנתר הכנף,
להניף מחבט הבייסבול ולהתניע את המסור החשמלי!
ניחא, סבתא זה דבר זמני.

די חולני.
זה די חולני כל עניין הסטייה שלי עם מספרים.
שו?
עצם העובדה שבכל מכשיר חשמלי כלשהו שבו ניתן לכוון את הווליום
אני חייב שהמספר יהיה בכפולות של 5. נגיד: 10, 35, 25 וכו'.
יש מספרים שאני שונא במיוחד, וזה למשל מספרים עם 7. זה נוגד את
כל הכפולות של 5! ויש כמובן- אנשים שיודעים את זה ומנצלים את
זה:
נגיד, דן-תחמן-חייכן-שמנמן-צנחן הסדיסט הזה, הוא אוהב כשרע לי.
וכשאנחנו נוסעים באוטו הוא חייב לשנות את הווליום ולשים 27. לא
26 שזה מעצבן אבל בסדר אלא 27!! אההה!!!.
אבל תמיד כשהוא אוכל משהו- זה נמרח לו על כל הפרצוף והוא לא
מנגב את זה עד שאומרים לו. אז אני מניח שהגורל מתנקם בו
איכשהו.

קצת מבאס.
זה מבאס לאללה שיש לי משיכה מטורפת לפופיקים- וחברה שלא מסוגלת
לתת לי לגעת לה בפופיק, "זה עושה לי צמרמורת"...
אההה!!!
אבל מצד שני- זה גורם לי להעריך כל פעם שהיא כן נותנת לי לגעת
לה בפופיק, כי עם הזמן (וההתעללויות)- היא פיתחה עמידות פופיק
קצרה כזאת שנותנת לי חלון אפשרויות של כ-5 שניות בערך עד שהיא
מביאה לי כאפה ומעיפה לי את היד.

עכשיו, איך מסיימים קטע כזה?
אני יכול פשוט למחוק את שתי השורות האלה.
ולסיים את זה עם ארבע פיסקאות גרועות שמראות איזה בן אדם, אם
אפשר לקרוא לזה ככה- דפוק אני?
לא, אני קופי החרא- עיר מדינה ואני צריך לסיים את זה באיזשהי
מסקנה על החיים והעולם בכלל.
הייתי אומר משהו הרסני ואנרכיסטי כמו...
"אין תנועה!".
אבל פרמנידס אמר את זה לפניי.
ופה זה במה חדשה וכאילו צריך מקוריות כי אחרת מישהו ינקד לי את
היצירה -1- ואז אני אכנס לדיכאון עמוק, כי בבמה החדשה יש רק
אנשים בעלי תודעה סיפרותית מאוד גבוהה כזאת... ועכשיו כל
המצחיקים יעשו לי דווקא -1- רק בשביל הקטע. כי למרות התודעה
הסיפרותית הגבוהה צריך שמץ של הומור כלשהו! אז מה אם זה בא על
חשבון קוף-חרא, עיר-מדינה, ממשלת-צללים, שופט-שינוי.
אני שונא את העולם.