פצע שקט מדמם בשלווה,
חייל פצוע שוכב בשדה.
פעמוני העיר מצלצלים בלי הפסקה,
מתי יגמר הכאב הזה.
עשרים אחר שלוש מודיע השעון,
אך אין לו כבר מאזינים.
דממה ירדה על השדה האדום,
נשארו שם רק מתים.
חייל פוסע בצליעה בוכה דמעות דם,
חבריו שרועים לידו ליבם נדם.
חושב הוא על הבית על האוכל החם,
יודע הוא שהבית כבר לא קיים.
מתיישב בדממה על אבן קרה,
תוהה הוא על מידת מזלו.
חי הוא יושב ומדמם על האבן הגדולה,
תוהה על היום ההוא שכבה ליבו.