א.

יוסף הנער
שרהב לצייר ביד אמן חלומו
בפסי כותונת אביו
או שמא בדם אמו
וציוה אדנות לגרמי השמים
כיהושע וברק
אבל אפילו האלומות בזוהו
שנאוהו,
ראוהו מרחוק.

גם כשביקשם מאת האיש
תחת לדברו לשלום
הפשיטוהו
ערום הורידוהו
להרכינו
אל הבור הריק שבנפשם
לצבוע כותנתו
בדם קנאתם
להשביע
לבם הצחיח
בלחם מלחמתם.


ב.

ויהודה שירד מכתרו
אפוף צלמוות
עת נשרך
להפקיד חותמו ופתילו
ומטהו
אל האורבת בעיניים
הלוטה בצעיף
לדעתה כאם דרכו
שהוא יודה
להיות לבז ולתהילה
לייסד משיחו
לערוב את הנער,

בעוד יוסף מביט נכחו
גבר מואר אל עתידו
לנוס מעורטל מבין חמוקים
אל חלום-פרעה לפתור בחלומו,
לדהור ממצרי בית כלאו
עם מלאכי סולם אביו
על גב פרות מורעבות
בים שיבולים שדופות,
צופה אל מרחבי מרחבים
ופניו - פני אב סבו נותרו לו
ועיניו לוהבות באש זקנו.


ג.

ויוסף
העבד הזר שנשה עמלו
ונושא את משאת שבר בני עמו
כבר לא נחבא
מאחורי כתף אביו או פרעה
הוא - השליט
כבר פשט כותנתו,
ארגמן של מלכות - לבושו
אצילי ידיו משורגים כגפן
משורשים באדמה הנכריה,
בחגורתו מפתחות אסמי מצרים
להחיות אחייניו המתים
בנשמות מנשה ואפרים.

הוא אלוהיו עמו
כתר חלומו בראשו
את צבעי קשתו נתן בענן
הוא אלומתו ניצבת בגאון
באון כוהן הפריון
מופזת כחמה
בשדה של אור.
הוא חובק כוכבי שמים
מלא סליחה כלבנה
לסתום את הבור
שפער עליו פיו לבולעו
בזמרת הארץ וחיוכו
כדוד מלכנו שנגן בנבלו
לשיר תהילותיו
לתהומו.