לבעיה הכי גדולה שלו בעולם קוראים חן. מילא, והיה חי בהדחקות.
העולם, הרי, מלא בבני זונות שחושבים שהם מלאכים. אבל הוא,
שמאונן ביד שמאל על סיפורים של צבי לידסקי כי זה עושה את זה
נורמלי, שמעולם לא טלפן לזאתי מהלילה הקודם, שבחיים לא הוציא
מילה של אמת שלא פלרטטה במדברות של שקר, הוא יודע בדיוק מה הוא
שווה. הבעיה הכי גדולה שלו בעולם היא שהוא חרא בן אדם שפגש
מלאכית של גן עדן. לא סתם מלאך משמים. לא אחת שחושבת שהיא מלאך
משמים. ההפך. היא חושבת שהיא חרא, בדיוק כמוהו. אבל הוא יודע
שעליו אומרים חרא בן חרא, ועליה אומרים מה עושה איתו. הבעיה
שלו היא שהחרא סוף סוף פגש את אלוהים.

'אני לא מבין אותם, הכל הלך להם, הכל הסתדר להם, עכשיו, דווקא
עכשיו, לטבוע עם הספינה?' הוא שואל אותה, סתם כזה, כי הוא הרי
יודע מה היא תגיד. 'לא נכון, ההפך, זו חתונה. הם מממשים את
האהבה שלהם, הם מתחייבים בפני עצמם ובפני החברה. מה יותר
רומנטי ואמיתי ונכון מזה?'. שניהם מזיעים למרות שהמזגן טוחן
שעות נוספות. בשיפולי העלייה לירושלים האוטו צועק הצילו, אבל
אלוהים מרחם רק על הרשעים. 'תעשי לי טובה', הוא מתעצבן, הוא
הרי תמיד מתעצבן, 'בארה"ב רוב הזוגות מתגרשים, זה ידוע. גם
בישראל אחד משלוש. והרבנות, להתחתן עם החארות הקטנים הללו? למה
מי מת?'. היא מנסה להסביר אבל הוא שולף את היד החוצה כמו מחכה
שיבוא רכב, או אלוהים, מה שבא קודם, ויוריד לו אותה. 'תיזהר'
היא נחרדת, 'אל תהי נאג'ס' הוא אומר, מרים את הקול, ומרגיש
כמה, כמה טוב זה שדואגים לך, אפילו שאתה חרא בן אדם. כמו
להוכיח שאין באמת אלוהים.

הרדיו אומר ששלושה מתנחלים נהרגו בירי חולף של רכב פלסטיני.
נמאס לו לשמוע אז הוא סותם לרדיו את הפה. היא אומרת שצריך
לשמוע, שזה חשוב להתעדכן, הוא אומר שלשמוע על מספרי מתים זה לא
התעדכנות, זה מזוכיזם. 'כן, אבל, בכל זאת' היא מנסה, 'תעשי לי
טובה, את המתים לא יחזיר המשיח, ושלום יבוא מתי שיבוא. מה הטעם
לסבול תוך כדי?'. לשניה אחת, לפחות לשניה אחת, הוא תמיד משכנע
אותה. אחר כך היא חוזרת לעצמה, כמו הבינה שההיגיון שלו, מה
לעשות, תמיד היגיוני לפחות לשניה. ואז היא מחייכת, ועוזבת אותו
לנפשו. 'וואו' הוא מתלהב, 'ראית איזה קרוב היה? החבר שלך כמעט
נהיה טרומפלדור'. הם יוצאים חודשיים ועד עכשיו היא עוד טרחה
להגיב. עד שנמאס. עד שהתרגלה. 'כן הא?' היא פולטת, 'מה הא, לא
אכפת לך ממני?' הוא אומר לעצמו, אבל לא מעיז, 'כן הא' הוא
מחזיר, 'חבל על הזמן'.

האורחים מתאספים. הכלה בוכה לאבא שהיא לא רוצה. 'סמדרי, זה
תמיד מפחיד הדבר הזה, להתחייב. אבל זה חלק מהחיים, כולם עושים
את זה, ויש לכם אהבה, ויש לכם עתיד, והגיע הזמן להתמסד, לא
סמדרי? תמיד דיברת על זה. רצית את זה. אני זה שאמרתי לכם
לחכות, אבל את אמרת שבאהבה לא מחכים. זה בסדר סמדרוש. אין לך
מה לדאוג. אבא כאן'. זבולון, מצא לעצמו שם החתן, מסדר לעצמו את
העניבה אבל היא מתעקשת למרוד. 'כוס אחתוק' הוא אומר לליאור,
החבר הכי טוב, 'אני שונא את הלבוש הזה'. סמדר אומרת לאבא שהיא
לא בטוחה שזו אהבה. 'כן,' אבא מחייך, מחבק, חולץ לה את הדמעות,
'שניה לפני אף פעם לא בטוחים. זה חלק מהעניין. אבל את אוהבת
אותו, את הרי בעצמך אמרת'. היא מביטה למראה. פלאשבק משותף.
ביחד. מחותנים. שלושה ילדים. משכנתא. עבודה ממוצעת. חיים עוד
יותר. 'כן הא?' היא אומרת, ספק לעצמה ספק לכם, 'כן, סמדרוש,
בטח שאמרת', אומרים אתם, כלומר אבא, כלומר אבי הכלה.

'כמה?' הוא שואל את חן, איפה שמפקידים. 'לא יודעת, כמה אתה
רוצה?' היא משאירה לו תמיד את ההחלטות החשובות. אולי כדאי לא
להתווכח. אולי כי זה נורא קל. '100' הוא שואל, היא מרימה גבות,
הוא מכווץ ריסים, '200?' ממשיך, 'הוא לא החבר הכי טוב שלך?'
היא עושה עליו ורדה-רזיאל, 'טוב נו, 300. ושלא יתגרש הטמבל
הזה, אחרת אני רוצה בחזרה'. הברמן מוזג לעצמו משקאות, למרות
שאסור. למטה מתארגנים הרקדנים. הכלה נרגעה, אבל הדמעות נחרטו.
'אתה נראה יפה' חן מביטה בו, מורידה אבק מהמקטורן, 'מרגיש חרא.
עייף. מחר עבודה, הטמבל לא יכל לבחור את יום חמישי? דווקא
שלישי? אמצע השבוע? ככה עושים? מה להביא לך?' הוא מצביע לבר,
'שום דבר' היא מחייכת, 'שילמנו כסף, מה שום דבר?' הוא לא מבין,
'זה בסדר, אחר כך' היא מניחה עליו את היד, זה תמיד מרגיע,
'בשביל זה שילמנו כסף?' הוא רוטן וממנף את עצמו לבר, 'אני
בפנים' היא זורקת והוא כבר שם, לוגם, ואומר שלא טעים, ואיזה
ברמן דפוק, ועל זה שילמנו כסף.

המשפחה מסתדרת האחד אחרי השני. הם נכנסים, לוחצים ידיים, שיהיה
במזל. 'חצי מהם, תסתכלי, צבועים. לא אכפת להם בכלל. אפילו לא
חברים. באו לאכול, תראי, תראי מה זה אנשים. מה לא יעשו בשביל
קצת פרי-פוד'. היא אומרת אבל תראה איך הם הסתדרו, נרגשים, איך
הם מחייכים. הוא אומר הצגה, תראי איך ישר מתיישבים, פותחים את
החולצה, שולפים את הכרס. זה חברים זה, זה חרא. 'מכבי' היא
מתבדחת, 'מכבי זה חברים'. הוא ציניקן ידוע שהתאמץ נורא להדביק
גם אותה. לפני חודש זה לא עבד. היום היא תפסה את הנגיף. ובכלל.
תפסה קצת המון. הבדיחות המטומטמות. חוסר השקט. הצורך למלא כל
נשימה במשפט סתמי. הסחבקייה הצבועה. כי, בסופו של דבר, מי
שחושב שכולם חרא כנראה יודע איפה נמצא החרא האמיתי, ולעזאזל,
הוא ינסה להדביק את כולם.



מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע. 'תראי, משחקים אותה אמריקה'. היא
אומרת דיי דיי, באנו ליהנות. בחורה בת 25 שמרגישה 52, וגם זה
אחרי ניתוחים וקצת עור טוסיק שמשכו לה לפנים. מדהים כמה אהבה
יכולה להרוס. 'ועכשיו, גבירותי וגבירותי' מבסוט מנהל הלהקה
מעצמו, 'קבלו את החתן והכלה. לעמוד בבקשה. לעמוד'. והם נכנסים
פנימה. בלבן צחור. כמו השלג. כמו המוות. תלוי על איזה צד קמים.
'היא נראה מה זה בבאסה' הוא מחייך, נותן לה מרפקיה, שתקלוט איך
הוא קולט אנשים. 'יש עלי ראדר' הוא מוחא כפיים וממשיך, 'אני
קולט אנשים על השניה. רק תצביעי אני כבר אגיד לך. תראי, היא
בטח בכתה. הוא נראה מה זה מנותק והיא, זאתי, מעופפת. יתגרשו,
תזכרי מה שאמרת לך, יתגרשו'. הרמקולים גונחים שאין מספיק
מחיאות כפיים. החתן נרגש גיהנום. 'וואו' הוא אומר, 'היא ממש
מבואסת'.

'בצעד יוצא דופן, הטקס יתנהל דווקא עכשיו, כי זה היה חשוב לחתן
ולכלה. אז, בבקשה, תתנו להם כבוד'. בינתיים מגיע הרב ומברך את
כולם. הוא אומר שהבן זונה מרוויח 500 שקל על חצי שעה עבודה,
וגם זה בא עם אוכל ושתייה. היא אומרת שייתן כבוד, לא כל יום
הולכים לחתונה. וברקע שוב פעם צלילים שקטים כמו פותחים שערי גן
עדן. הקהל עומד. היין רץ. הדמעות מדלגות. 'איזה מרגש' היא מוחא
אחת, 'חארטה בארטה, הכל בשביל הכסף' הוא מוחא לעצמו. 'אני לא
יכולה' הכלה אומרת. המוזיקה נעצרת. הקהל שותק. 'מה?' שואל כבוד
הרב, 'אני לא יכולה. זה לא בסדר. זה לא בסדר'. זבולון לא מאמין
שזה קורה לו, אבל, בעצם, הכל קורה לה. אלוהים, הרי, דופק רק את
הדפוקים ממילא.

'אמרתי לך, אמרתי לך!' הוא מרים את הקול, עד שהמלצר דופק בו
קלינט איסטווד. 'תראי, תראי, איך קלטתי אותה. אני קולט הכל,
מותק. רק ראיתי איך היא עלתה. תעזבי את זה שהאיפור מרוח, זה
זוטות, זה כל אחד קולט. וואלק, אני, איך קוראים לו, הזקן הזה?
קולמבוס? קולמבו? קולט בני אדם כמו אני לא יודע מה. תראי,
תראי, איך ידעתי, מדהים אני, מדהים'. היא שותקת. הפעם, היא
יודעת, היא חייבת לשתוק. אבי הכלה חרד. האמא בוכה. 'מה קרה?'
שואל הרבה. והיא מסתובבת לזבולי שלה, מצא לו שם. אוחזת לו את
היד. הלב שלו פמפם למוות מזמן. 'מה?' הוא מנסה להסתיר, אבל
הקול רועד כמו מלחמה. 'טוב לי איתך. כיף לי איתך. אנחנו החברים
הכי טובים בעולם. אבל, אתה יודע. לא?'. שאלה בתמימות. בילדה בת
5. כמו יודעת אבל מקווה. 'מה?' זבולון שאל, 'אתה יודע' אמרה,
'אתה הרי יודע'. לחשושים תפסו את הקהל, שלא בדיוק הרפה. אבי
הכלה ביקש אמבולנס, הוא עומד להתעלף. אבי החתן כיווץ שפתיים,
התאפק שלא לחנוק את אבי הכלה שבינתיים עשה עבודה טובה בעצמו.
מישהו צעק אם יש רופא. 'זה בסדר, זה בסדר, הכל בסדר' התאושש
בעצמו, האבא הזה. והוא, למרות השם, נתן לה נשיקה. על המצח.
בהמון אהבה. 'ידעתי שתדע' היא חייכה, עם מיליוני סלעים שנפלו
לה מהלב והתנפצו על אמת אחת שרוטה. 'כל הכבוד' אמר הרב, ולחץ
לה את היד. 'נדיר למצוא אמת, בטח ובטח שתציג את עצמה'.

'אמרתי, אמרתי לך! תראי, וואלק, אני גאון. איך, איך אני קולט
את זה. אני צריך להיות פסיכולוג. פסיכאטר. איך קוראים לו זה,
פרויד, קטן לידי. אני קולט אותם ממטר. קורא בני אדם כמו
ברומטר, או איך שלא קוראים לדבר הזה. אני זוכר, הייתי ילד,
כולם אמרו שיש עלי ראש, אבל אף אחד לא הבין עד כמה. איזה, תראי
איזה חיים. שניה אחת מתחתנים, שניה אחת מתגרשים, אבל, אלו,
תראי, אפילו לפי הספר לא יכלו ללכת. תגידי, מתי את חושבת שהם
יחזירו את הכסף? בכל זאת, השקיעו על האולם וכאלו, אולי ירצו
אותו לעצמם? לא, מה פתאום, אנשים באו לחתונה, לא בשביל לראות
את השטות הזו. ואמרתי, אמרתו לו שהיא לא נראית לי זו. אמרתי
לו, זבולי, בתור חבר, תזרוק אותה. אבל, זה, יש לו משהו עם
אהבה. אהבה אמת. נפשות תאומות. הראתה לו הזונה מה זה נפשות
תאומות. הטמבל. אף פעם לא הקשיב לי. אף פעם. זה סיפור זה, חבל
על הזמן, פשוט חבלז'.
שתיקה.

'עם מי אתה מדבר?', שאל אותו הבחור שישב לידו בשולחן. הוא עצר.
תפס לעצמו את הנשימה, שנעתקה, כמו נהרגה, כמו נרצחה. הוא אפילו
לא הסתכל. 'איתך, אח שלי, איתך, לא שמעת אותי?'. והמוזיקה
המשיכה. והחתן והכלה, לשעבר כלומר, אמרו שרוצים שתמשיך החגיגה.
והוא התיישב. קצת בורקס עם פטריות. אורז קר. הרבי אמר שלשם
שינוי הוא נשאר, שזה סיפור לאלפי דורות. והביאו עוף. או לשון.
אם תתעקשו תקבלו את כולם. והוא ישב שם. עם צבי לידסקי שמחכה
בבית. כביסה מלוכלכת וערימת כלים להפטרה. יום עבודה ארוך מחר.
כי ככה, באמצע החיים, תקעו לו חתונה. האוכל היה טעים. ממש חבל
על הזמן. היין, האמת, קצת מלוח, אבל, מלח הרי, הוא אומר, זה רק
קטע של הרגשה. עכשיו זה בא. מחר זה ייעלם. כאילו כזה פוף כזה.
כמו לא היה.
עכשיו, הרי, אין יותר בעיה.