סלון
נעמה ותומר יושבים עם אבא של תומר בסלון. לא עוברות יותר מעשר
דקות ממתי שהגיעו, ואבא של תומר אומר לנעמה: "את יודעת, פעם גר
בבית הזה אליעזר בן-יהודה. את יודעת מי זה אליעזר בן יהודה?".
נעמה מחייכת, ומעיפה מבט בתומר. כשהיא שאלה אותו למה הוא לא
לוקח אותה אף פעם אל אבא שלו, היא הניחה שהתשובה היא שהוא לא
עדיין לא סגור עליה. היה לה ברור שאבא שלו בשבילו, הוא כמו
ההורים שלה, בשבילה.
כשתומר החנה את המכונית, צמוד מאד לקיר הרחוב הצר, שב והזהיר
אותה מפני גאוותו הגדולה של אביו. שב ושאל אותה: "למי בכלל
אכפת מי גר בבית לפניו? ומה יוצא לו מזה? רק בלגאנים עם
הדוסים.". בכל פעם שהחרדים מהשכונות הסמוכות היו מפרקים את
השלט המעיד על יושביו הקודמים של הבית, היה אביו של תומר מתקשר
לעירייה, ודורש שיתקינו חדש.
נעמה מחייכת, מנסה להפיס את התכרכמותו של תומר. למרות שהייתה
מוכנה מראש, הן לשאלה, והן להתכרכמות, לא הכינה מבעוד מועד
תשובה ראויה. קצת טיפשי מצידה. העצבנות של תומר גוברת, וניכר
שהיא מסתננת גם אל אביו.
"את יודעת מי זה אליעזר בן יהודה? את זה מלמדים אתכם
באוניברסיטה שלכם?"
"כמובן שאני יודעת." משיבה נעמה בנעימות, יודעת שתומר יראה בכך
בגידה.
אכן, תומר אוסף קופסת סיגריות ומצית משולחן הקפה, ויוצא
למרפסת, משאיר מאחוריו מלמול לא מובן.  

מרפסת
תומר יושב במרפסת. הסיגריה הראשונה מתקרבת אל קיצה. מקצת האפר
במאפרה, מרביתו על הרצפה סביב. תומר נזכר באימא שלו גוערת
באביו. שערה אסוף כלפי מעלה, ברכיה חשופות מתחת לשולי החלוק,
המגב שבידיה מפזר מים, וגורף אותם חזרה. "אלף פעם אמרתי לך לא
לאפר על הרצפה." הייתה מתלוננת ביאוש, כשהמגב חשף את הראיות
המרשיעות.
תומר מתלבט אם להדליק סיגריה נוספת. כל עוד זו בוערת, לא יצטרך
לצבוט את אגודלו בגלגל המצית. מאידך, הוא שונא אנשים שמעשנים
בשרשרת. נראה לו שהם איבדו שליטה על חייהם. באיזה סרט שראה,
ג'ק ניקולסון מדליק סיגריה בסיגריה, והלן מיורן, כפסיכולוגית,
שואלת אם תמיד היה מעשן בשרשרת. "לא," אומר ג'ק ניקולסון, "זה
הרגל חדש."
"לא." מצטדק תומר, "רק כשאני אצל אבא שלי."
שקוע בהרהוריו, מנסה להיזכר בעוד פרטים מהסרט, הוא מכבה מבלי
משים את הסיגריה במאפרה. מיד הוא מתרגז שזכות ההחלטה נגזלה
ממנו. ואז הוא מתרגז שהנה השלווה שכבר הצליח לבסס מחדש, בחיקה
המעושן של המרפסת, נגזלה ממנו. ואז הוא מחליט שהוא ידליק עוד
סיגריה, אבל המצית מסרבת לו, ורק משפשפת לו את האגודל.
ואז נעמה באה. "מה קורה?" היא שואלת בחשש.
"הוא גמר לזיין לך את השכל?"
היא נעמדת מאחוריו, מניחה את כפות ידיה על כתפיו, ומעסה אותן.
"איך הפקרת אותי שם." "אני מצטער." מקבל אותה תומר, "לא יכולתי
כבר."
"בוא." היא אומרת, מדגישה את דבריה עם אגודליה בשכמותיו, "צריך
לחמם את האוכל."

מטבח
תומר ונעמה מכינים ארוחת צהריים.
"אתם מסתדרים?" אבא של תומר צועק מהסלון.
תומר לא רוצה לענות, ונעמה לא רוצה לצאת בוגדת שוב. אז הם
שותקים. תומר חותך ירקות, ונעמה מבצעת מדידות במרק. האם הוא חם
מספיק? האם חסר מלח? "זה לא טעים, הייתי צריכה לשים יותר
ג'ינג'ר." היא אומרת לתומר, אבל קולה כנראה מתגנב לסלון, כי
אבא שלו צועק חזרה: "תפסת פולניה אמיתית, הא?"
שוב תומר מתרגז. מה הקשר לפולנים? בוורשה מישהו הכיר ג'ינג'ר?

נעמה רואה את המחשבות הרעות מתגודדות, ומסנה להניס אותן עם מרק
בטטה. "תטעם ותגיד מה דעתך."
תומר אומר שזה טעים, ומעביר את הירקות שחתך לקערה.
"האוכל מוכן." קוראת נעמה לאבא שלו.

תומר שונא את הדירה ברחוב החבשים. ימי ילדותו שם דווקא היו
שמחים, אבל בבגרותו הפכה קטנה ומכוערת, מעוררת סלידה. לפני עשר
שנים רכשו הוריו דירה במעלות דפנה, אך למגנת ליבו לא עברו לגור
בה. "אנחנו פרייארים?" שאל אותו אביו, "כאן אנחנו בדמי מפתח,
ולא נקבל כלום אם נמכור. ככה אנחנו מרוויחים את השכר דירה, וגם
יהיה לנו לתת לך כשתתחתן."
תומר שונא את הרהיטים שבדירת הוריו. אותם רהיטים של ימי
ילדותו, התבלו עם השנים, ומאז מות אימו אף החלו מתכסים בדוק של
אבק. על כל אחד מהם היה לאביו סיפור, שעיקרו איך נקנה הרהיט
בעורמה רבה ובמחיר מציאה. לבטח נעמה התוודעה לכמה מהסיפורים
האלה, בעת שישב ועישן בחוץ.
מכל הרהיטים, תומר הכי שונא את שולחן הפורמייקה שבמטבח. קצוות
הפורמייקה נגוסים לאורך שפת השולחן, חושפים את פלטת המלמין
שמתחתם. פעם הציע לאביו שיקנה לו שולחן חדש. "השתגעת?" השיב,
"בשביל מה לזרוק ככה כסף? ועוד אחרי שהצלחתי לקנות אותו בחמש
לירות בשוק הכרמל?"
אולי רק תכנן להציע, ולא הציע ממש. צפה מראש את תגובת אביו,
וויתר.
"מה שטוב בפורמייקה," מסביר אבא של תומר לנעמה, "זה שקל לנקות
אותה. ויש אחד עם המטלית, וזה נקי. איזה שולחן יש לכם?"
נעמה אומרת שהיא לא יודעת. משהו ששותפתה לדירה השאירה, כשתומר
החליף אותה. אולי באמת צריך שיקנו שולחן חדש.
"השתגעת?" שואל אבא של תומר, "בשביל מה לזרוק ככה כסף?"

אוטו
נעמה ותומר חוזרים הביתה. מצב רוחו של תומר משתפר מיד כשהם
עוזבים את הבית של אבא שלו. הוא משתחל בין דלת המכונית והקיר
שחוסם את היפתחותה, מסתנן פנימה. נעמה נכנסת מהצד השני.
כשהם נוסעים, תומר מתלבט איך לספר לנעמה, מבלי שיראה טיפשי
בעיניה. היא מעולם לא אמרה שום דבר רע על התעסקותו התדירה
במחשב, על התלהבותו מהאינטרנט. מדי פעם אפילו מצאה שימוש
לכישוריו אלו. שיבדוק מה מזג האוויר הצפוי. שיכתוב דואר
אלקטרוני בשבילה. שימצא להם מלון לא יקר.
"מצאתי אתר חדש." אומר תומר. "הוא נקרא 'פודיום להמונים'."
"מה זה?"
"מה זה פודיום?"
"לא, מה זה האתר הזה?"
"זה אתר לכתיבה יוצרת, או משהו כזה. אנשים יכולים לשים שם
סיפורים שהם כתבו, או שירים, או תמונות של יצירות פלאסטיות
שלהם. זה מין קטע פוסט מודרני כזה."
"ארס-פואטי?"
"לא, באמת, זה ממש נחמד. גם אתגר קרת כותב שם."
"הו, אתגר קרת!"
"חשבתי שאת אוהבת אותו."
"סתם, אני יודעת? הוא בסדר. לא בדיוק פאר הספרות העברית."
"בעיני הוא אחד הכותבים הכי טובים שיש בארץ היום. בכל מקרה,
האתר הזה, שהוא כותב בו גם, קיבל את הסיפורים ששלחתי. שלחתי
שלושה סיפורים ושלושתם התקבלו."
"אה, כל הכבוד!" מתלהבת נעמה, "איזה סיפורים?"
"אלו שהראיתי לך, 'צבא הקיפודים', 'מחשבות על הגג של מרכז
כלל', ו-'זיונים במקומות משונים'."
"וואו, כל הכבוד. הם באמת מוצלחים. למה לא אמרת לי ששלחת
אותם?"
"סתם, לא יצא."
"וקיבלת תגובות ממישהו שקרא את זה שם?"
"כן, קצת. די התלהבו. כתבו שהם יפים."

אמבטיה
תומר מתקלח. נעמה התקלחה לפניו, ומחכה לו במיטה. קוראת ספר של
איזה סופר יפני. תומר מאיץ בעצמו, לא רוצה לאבד את המבט הזממני
בעיניה של נעמה, כשהתחלפו במקלחת, וגופה העירום התחכך בו
בכוונה גדולה.
אבל מחשבותיו נודדות אל "פודיום להמונים". באמת, למיטב שיפוטו
הסיפורים שלו לא פחות טובים מאלו של אתגר קרת. אולי קצת פחות
זורמים, שפה קצת פחות מדויקת ביומיומיות שלה, אבל זה לאו דווקא
רע. לכל אחד הסגנון שלו, ושניהם כותבים באותו אתר.
זה גם בטח עניין של מיומנות. שלושת הסיפורים ששלח, היו
הראשונים שכתב מאז התיכון. בטח הוא קצת חלוד. הרי ברור שבעקרון
יש לו כשרון כתיבה. לא פחות מזה של אתגר קרת. הרי כל הזמן
נרקמים בו סיפורים מצוינים, ורק צריך לדעת לתפוס אותם, ולכתוב
אותם במיומנות.
המים זורמים מהטוש, אל הראש של תומר, אל כתפיו, מחליקים במורד
גופו. מדי פעם הוא מסתובב. המים זורמים אל הבטן, ואל הגב,
לסירוגין. תומר לא שם לב. הוא רוקם סיפור.

סיפור
החברה שלי אומרת שקואורדינציה זה הדבר הכי חשוב בחיים, ובגלל
זה יש לי מזל גדול שהיא מסכימה להיות חברה שלי. באמת יש לי
חוסר בקואורדינציה, ובאמת היא מסכימה להיות חברה שלי. גם נראה
לי שבאמת קואורדינציה זה דבר חשוב.
פעם חשבתי שאפשר להסתדר טוב גם בלי. למר טופלמן, יועץ הסתרים
של אבא שלי, אין קואורדינציה בגרוש. ובכל זאת הוא יועץ סתרים,
שזה ג'וב לא רע בכלל. אבא שלי קבלן, ולא בטוח שהוא צריך יועץ
סתרים, כלומר, לחברים הקבלנים שלו אין.
אבל כשמר טופלמן בא לבקר אותנו עם החתול שלו כשעלה ארצה, אבא
שלי אמר שחברים מפעם זה לכל החיים, ולקח אותו לעבוד איתו. מר
טופלמן היה עם אבא שלי במחנה עקורים בריגא, וכנראה שהיה ביניהם
משהו אז, שאבא שלי חייב לו עליו. או אולי להפך, לפעמים גם ככה
זה עובד.
כל יום מר טופלמן היה מאחר לעבודה, ומתיישב בצד של המשרד של
אבא שלי. לא הייתה לו קואורדינציה בכלל. אפילו שהוא ניסה כל
היום לשבת בכיסא ולא לעשות בלגאנים, הוא בכל זאת היה נתקל
בכיסאות אחרים, מפיל תיקים, או את הקפה שלילי הייתה מביאה לו,
או מתנגש בלקוחות חשובים, שהיו באים לראות את המשרד של אבא
שלי, ואת יועץ הסתרים שלו, שזה דבר קצת מעורר סקרנות, אחרי
הכל.
העניין הוא שלמר טופלמן באמת היו עצות מעולות. בכל נושא שאבא
שלי היה שואל אותו - חומרי בניין, פועלים, אתרי בנייה -  אף
פעם הוא לא נפל. בזכותו אבא שלי ממש הלך מחיל אל חיל, כמו שהיה
מעיד על עצמו, וגם נהיה לו הרבה כסף.
אני חשבתי שהנה למר טופלמן יש עוד פחות קואורדינציה מלי, וגם
הוא עבר את השואה (שאני לא עברתי), ובסוף הוא עשה משהו מהחיים
שלו. אז גם לי לא הכל אבוד.
אבל אז פעם באתי לבקר את אבא שלי במשרד, וראיתי את מר טופלמן
מתלחש עם החתול שלו ברוסית. אני לא הבנתי רוסית, אבל אחרי זה
אבא שלי הסביר לי, שבעצם החתול הוא זה שאומר למר טופלמן מה
לעשות, ואבא שלי מעלים עין, כי חברים מפעם זה לכל החיים.
אז כנראה באמת יש לי מזל גדול שחברה שלי מסכימה להיות חברה
שלי, ולומר לי מה לעשות. אולי זה כבר יהיה לכל החיים.

חדר שינה
נעמה ותומר שוכבים.

חדר עבודה
תומר יושב מול המחשב. בזווית העין הוא יכול לראות את הראש של
נעמה על הכר. כשקם מהמיטה, המהמה במחאה. ברור לו שהיא לא לגמרי
תומכת בו, בקטע הזה של הכתיבה. אבל זה חשוב לו, הוא טוב בזה.
כמה דקות אחרי שהוא שולח את הסיפור ל"פודיום", רננה מתגלה לו
ב-ICQ. "בדיוק קראתי את 'זיונים במקומות משונים'." היא כותבת.
"וואו! איזה סיפור חזק. עצוב, נוגע. מרגש. ממש אהבתי."
רננה בת 16. התמונה שלה באתר מסעירה את תומר. הוא חושב שאם הוא
היה מכיר אותה כשהוא היה בן 16, אם הוא היה מכיר מישהי כמוה,
כשהוא היה בגיל הזה, החיים שלו אולי היו נראים אחרת.
אפילו היום, עם פער הגילים, וזה שהם הכירו רק לפני כמה ימים,
הוא מרגיש שיש קטעים שהיא מבינה אותו הרבה יותר טוב מנעמה.
למשל, את הסיפורים שהוא כותב. רננה באמת מתלהבת מהם. אחרי "צבא
הקיפודים" היא הציעה לייסד לו מועדון מעריצים. הוא ידע שהיא
מתחנפת, אבל היא עשתה את זה בצורה כל-כך מקסימה, שהוא נפל חלל
בשמחה.
כשכתב את 'זיונים במקומות משונים' תהה מה רננה תכתוב לו עליו.
אם בכלל. בשיחה פנים אל פנים בוודאי לא היה מעיז לדבר על סקס
בצורה בוטה כל כך עם ילדה בת 16, ואפילו ב-ICQ זה נראה לו
מביך. גם בוגדני כלפי נעמה. אבל עכשיו שרננה כותבת לו על
הסיפור, הוא נסער. כנראה שגם כשכתב אותו, וחשב על הרגע הזה,
שהיא תגיב, היה נסער. אולי אפילו היה לכך חלק בחוסר הסבלנות
שלו כלפי אבא שלו.
"את 'מחשבות על הגג של מרכז כלל' פחות אהבתי." כותבת רננה.
"הוא גם היה יפה, אבל אני לא יודעת, הוא לא עשה לי וואו כזה.
במיוחד אחרי 'צבא הקיפודים', הרגשתי שלקחת את אותם רעיונות,
ובלי ממש להשתדל חיברת מהם עוד סיפור. אבל זה... הכל שם כל כך
נכון. במיוחד הקטע שהם כבר באמת שוכבים. ואיך שכאילו הכל מתרחש
במקום אחד, ברגע אחד, אבל בעצם זה הרבה מעבר לזה? נתתי 5 מכל
הלב."
"וואו." כותב תומר, ורננה שואלת: "קראת את האחרון שלי?"

מטבח
תומר ונעמה אוכלים ארוחת בוקר. אוכלים לחם בריבה ושותים נס קפה
עם חצי כפית סוכר וחלב. נעמה אוהבת הרבה חלב בקפה. תומר אוהב
רק קצת.
"נשארת ער עד מאוחר?" נעמה שואלת.
"לא בדיוק שמתי לב. דיברתי עם רננה, אחת שהכרתי באתר הזה
שאמרתי לך. גם כתבתי עוד סיפור. תראי."
נעמה קוראת את הסיפור, נוגסת מהלחם, שותה מהקפה, ומתחייכת. "זה
מאד נחמד." היא אומרת. "גם אני תמיד רציתי אבא קבלן."
תומר מסתכל לה בעיניים, קצת נעלב. "זה לא הפואנטה."
"אני יודעת." נעמה מנסה להפיס אותו, "סתם אני מציקה. זה סיפור
יפה. נדמה לי שהוא אומר שבלב אתה אוהב את אבא שלך. ואולי זה גם
אומר משהו טוב על מה שאתה חושב עלי."
"כמו מה?"
"שאני שווה."

אוטו
נעמה ותומר נוסעים לאוניברסיטה. נעמה נוהגת. תומר מהרהר.
לפני שיצאו עוד הספיק לראות שגם הסיפור האחרון שלו התקבל
ל"פודיום". מעניין מה רננה תחשוב עליו.
"אני חושבת על הסיפור שלך." אומרת נעמה.
"מה את חושבת?"
"הוא מאד נחמד, אמרתי לך. היה לי כיף לקרוא אותו. אבל הוא קצת
מתחכם."
"כזה אני."
"וגם איזה חוסר אחידות. הדמות של הגיבורה בסוף ובהתחלה... אני
לא יודעת, זה לא לגמרי מסתדר. זה פוגע קצת באמינות שלה. של
הדמות כאילו. זה נתן לי תחושה שזה לא בן אדם אמיתי."
"זה אמור להיות מלאכותי. זה הרעיון."
"אה, אז לא הבנתי את זה. וגם, אם הבנתי נכון, הרעיון בסיפור זה
שהגיבור עיוור לגבי עצמו, ושיוצא שהוא בעצם בדיוק כמו האבא
שלו, שממנו הוא מסתייג, אז... אני לא יודעת, כאילו הפואנטה כבר
מופיעה באמצע, ולא הבנתי למה זה ממשיך. מה ההמשך אומר, ואיך
הוא מתחבר להתחלה... וגם הקטע הזה עם הסיפור בתוך הסיפור. יש
איזה משהו של אתגר קרת כזה, לא?"
תומר לגמרי נעלב, והוא לא עונה. אתגר קרת פרסם רק שלושה
סיפורים ב"פודיום", והוא פרסם כבר ארבעה.

=============================================
חלק מהשראה לסיפור הזה היא היצירה הראשונה שקראתי בבמה חדשה,
"נעמה שוכבת עם תומר" של יערה רנן,
http://stage.co.il/Stories/73974