אני יושב מול הפסנתר, רוצה להתפרק. אבל לא מצליח. פעם, רק
הייתי צריך לפתוח אותו, לראות את הקלידים, לתת נגיעה קטנה,
בד"כ על מי נמוך, לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולנגן. בלי הפסקה,
בלי תווים, בלי התחלה, בלי סוף. העצב היה נוזל מהראש לידיים,
הייתי מרגיש אותו בקצות האצבעות, את התרכיז עצב, נוזל אל תוך
הקלידים, ונעלם בתוך האקורדים.
לפעמים, הייתי מרגיש איך התרכיז עצב עוד מעט מדביק את הקלידים
ועוצר אותם, כי הוא כ"כ סמיך, אבל תמיד הקלידים המשיכו לנגן.
היום הם מפסיקים. לעתים אני מתחיל לנגן, וחושב שזה מצליח. אני
מרגיש מנותק, בלי מחשבות, בלי אכזבות, רק אני והצלילים. אני
מרגיש כ"כ חופשי, כ"כ שקט, כ"כ שלם. אבל אז משהו קורה, משהו
מפריע - צלצול טלפון, אקורד צורם שמתברג פנימה כמו חיידק, כמו
טפיל שמחכה לרגע המתאים להרוס. אני מנסה להתעלם, אבל זה לא
עובד. התרכיז עצב נעצר בקצה של הקצה של הציפורניים, מכביד על
הידיים, ולא מרפה. משתק אותי.
בגלל זה אני לא אוהב שאנשים שומעים אותי מנגן. אני מנגן להם רק
מוזיקה מתווים, לא את המוזיקה שלי. הם רוצים לשמוע מוזיקה שהם
מכירים את המלים שלה. את המוזיקה שלי אני יכול להשמיע רק למי
שיבין אותה, שיבין אותי. אולי כשאני אמצא אותה שוב, את זאת
שתבין אותי, אני אוכל לתת לה לשמוע אותי מנגן, בלי תווים, בלי
התחלה, לי סוף. אולי זה יתחיל במי נמוך. אולי לה. ולא יהיו
מלים, כי לא יהיה בהן צורך.