נשק יכול להיות הרבה דברים.

בגדנ"ע הייתי הראשון שסחט את ההדק במטווח - אז הנשק היה
גאווה.

במהלך הטירונות, בחופשת סוף השבוע הראשונה - הנשק היה גם חלום.
חלמתי שרגע אחרי שאני יורד מהאוטובוס אני שם לב ששכחתי את
הנשק, אני קופץ חזרה על האוטובוס, אבל לפתע כל הנוסעים מחזיקים
בנשק - צעירים וזקנים, זכרים ונקבות, אפילו תינוק בעגלה מחזיק
בין ידיו הקטנות עוזי זעיר.

כשקיפלתי את קת הגליל בהטחה אחת אל מול כתפי הכואבת הייתה בנשק
הרגשה טובה של כוח פיזי לא ממש אמיתי.  

במטווח ביחידה הראשונה שלי הנשק היה השפלה, כיוון שלא הצלחתי
לאפס אותו והמטרות נשארו שלמות.

במתקן האפסנאות הפיקודי זה היה כעס - המחסנאי היה מניאק והכריח
אותי לשטוף בסולר בערך מאה 16-M לפני שהסכים לחתום עליהם
והנוקר של אחד מהם נפל לחבית ולך תמצא אותו. מצאתי.

אצל אלי, הנשק היה חולשתם של בני האדם - הוא ישב במחסן, לוע
הקנה נוגע בגרונו, חטפתי את הנשק מבין אחיזת ידיו הרפה ופרקתי
את המחסנית בידיים רועדות. לא היה כדור בבית הבליעה, אבל למחרת
הוא כבר לא היה ביחידה.

כשאיש המילואים התאבד בחדרו, בגלל קשיים כלכליים, הנשק היה כבר
מוות, סופי ולא מתפשר.

בהכנה לקצונה, המטומטמים של הסגל הפנו אלי את הגב והוציאו לי
את הנוקר מהנשק. "אתה בטוח שהנשק שלך תקין?" שאלו אותי לאחר
שהחזירו אותו לידי, במין שיעור מגוחך על חשיבות בדיקתו - אז זה
היה מבוכה, בעיקר על שנתנו עלי מפקדים שכאלה.

בקורס קצינים, הנשק בו ירה עמי פופר בפועלים בצומת הפרחים -
ביטל לנו שבוע ניווטים וסידר לנו חופשה לא מתוכננת בעזה.
שמחנו.

כשמיכה סירב לירות את כדורי הגומי על הצעירים הפלשתינאים קראנו
לו פחדן, הוא כיוון עליהם רגע ארוך, הררנ"ג מורכב על הקנה, אבל
סירב לסחוט את ההדק. אחר כך התנצלתי ורק הזקנה עם הסלים חטפה
את כל הגז מדמיע מהרימון שזרק מפקד הצוות שלנו כשהסתלקנו
מהמחסום תחת מטר של אבנים.

בהשלמה החיילית זה היה משחק ולא בדרך הנוראית שאתם חושבים - אם
מישהו מעמיתי היה עושה לי חיים קשים בביקורת ניקיון הנשק הייתי
מתנדב ומתעקש למצוא פילים וממותות בקנה שלו במסדר הבוקר הבא.

כששכחתי אותו באחד מ"אלף" המחסנים "שלי" בבה"ד 1 היה הנשק
תזכורת לפיזור דעתי המוסחת ולכך שכנראה אני עובד קשה מידי.

הנשק שהייתי מניח במחסן המדים כדי לחלק לצוערים את החליפות
החדשות לטקס הסיום הפך לזיכרון דמותו גבוהת הקומה ועטורת
התלתלים של הסג"מ הצעיר מהחי"ר שעתיד ליפול תוך כמה חודשים
בהיתקלות בלבנון ורק שמו הייחודי הבדיל אותו משאר הקצינים
שקיבלו ממני מדים ואולי נפלו, רק שמותיהם היו רגילים לחלוטין.

בבית הספר למ"כים, במטווח בו נתתי לחבר'ה להשתולל קצת יותר
מידי ומישהו חרג מגבולות הגזרה וירה לעבר החיילים שהניחו מטרות
במטווח השכן - זה היה מוסר כליות ומקלחת של צוננים, בגלל הדבר
הנורא שכמעט אפשרתי לקרות.

הנשק ממנו ירה הפלשתינאי לעבר הסיור שלנו במשטח הנחושת היה
להחמצה כפולה, כיוון שהוא לא פגע, אבל גם הסיור לא הסתער לעברו
והמג"ד כעס והשאיר את כל החפ"ק שבת כי הם ישנו יותר מידי טוב.
רק אני יצאתי הביתה כי לא הייתי בחפ"ק. זה היה אחרי שגולדשטיין
טבח במתפללים במערת המכפלה.

במטווח על חוף פלמחים, כשהבחור הדתי עבר את קו האש, חשבתי בכעס
מהול ברחמים שפיקוח נפש אולי דוחה שבת, אבל קריאת תלמוד וגמרא
חשובה יותר, אצל אנשים מסוימים, מהאפשרות שתחטוף כדור בראש, כי
אתה מעופף במקום שחשוב מאוד להיות בו עם הרגליים על הקרקע.
שומר פתאים אדוני.

איש המילואים בצאלים שירה לעצמו ברגל בתאונת אימונים בשעות
האחרונות של יום חמישי - הזכיר לי שכולנו בסך הכל רוצים לחזור
הביתה בשלום.

בכל השנים הארוכות בצבא, אף פעם לא הוצאתי רשיון על אקדח,
עכשיו, בגלל הפלשתינאים ולא רק בגללם, אני הולך לקנות אחד.