"קלנסי מככב בברודווי, ידעת?"
"כן, ידעתי. הלוואי שלא. היו לי כמה דברים להגיד לג'ון אבל לא
ממש חשבתי על לבקש את החתימה שלו."
"כוכב עולה, זה מה שהוא. פשוט כוכב עולה."
"כן. עכשיו כל מה שאמא שלי יכולה להגיד זה: למה אתה לא כמו
ג'ון, יכול היה לצאת ממך משהו. הוא תמיד היה כזה ילד שאפתני,
כל מה שאתה רצית לעשות בחיים זה לשבת ולבהות בקירות. היא צדקה
בסוף, אתה יודע. בקשר לג'ון ואלי."
"באיזה מובן?"
"במובן שאני כאן, בפינת רחוב הזאתי וג'ון על הבמה של ברודווי.
אני הולך לראות הצגה שלו מחר. להגיד שלום לידיד ותיק."
"אבל אתה וג'ון מעולם לא הייתם ידידים."
"בדיוק".

אל תחשוב. אל תזוז. תהיה הדמות. אתה לא ג'ון קלנסי אתה ג'ים.
אתה מורד בסמכות. אתה לא הילד הצייתן יותר. אתה יכול להרגיש את
זה? לטעום את זה? לחשוב רק ורק על זה? לינדה היא ג'ודי. אתה
מסתכל בעיניה מיוסר מהכאב. אתה לא שונא את הכלבה הזאתי, אתה
מתאהב בה. אתה מבקש עזרה ממנה, שתציל אותך.
ג'ון קלנסי עולה על הבמה. הקהל, שמספרו כמספר כוכבי השמיים,
עומד על רגליו בתשואות. ג'ון קלנסי נמתח, יותר נכון, ג'ים
נמתח.
Let's get this show on the road, הוא חושב.
לינדה עולה על הבמה.
"הם הכאיבו לי, החברה, ההורים. הם פגעו בי."
"הו ג'ים, אני לעולם לא אפגע בך".
הוא יודע שלא. אחרי הכל, הוא השחקן המוערץ ביותר בברודווי.

פול נהג לבהות בקירות. הוא היה עושה זאת בגלל הלבן של הקיר.
בוהה בלבן וחושב על החיים שלו. כל ערב יושב ובוהה, בלי
טלוויזיה מודלקת. סתם ככה. לפעמים היה מדליק את הטלוויזיה כדי
שאשתו לא תחשוב שהוא משוגע. הוא לא, הוא יודע שלא. באמת שלא?
שאל הקול.
זה היה הקול הזה, הוא הדליק את הספקות של פול. הוא גרם לפול
לחשוב שמשהו לא בסדר. הקול הספקן, המרוחק ועם זאת כל כך
הגיוני, רכש חזקה על חלק ממוחו של פול ולא משנה כמה שניסה לסלק
אותו, הוא לא יעזוב. קול השפיות של פול.
פול המשיך לבהות בקירות גם אחרי שעזב את הבית. הוא בהה בקיר
כשקרן הודיעה שהיא עוזבת ולוקחת את הילדים. הקול של בכה, אבל
ג'ון השתיק אותו באכזריות. כשהוא לא ענה לקרן היא נתנה לו
סטירה. הוא המשיך לבהות בקיר.
הוא בהה בקיר בימים שאחרי, כשהיה לגמרי לבד. היו ימים שהקיר
הפך לשחור. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה לא משנה, אבל הוא פחד.
הקיר הזה הוא מה שנותר לו.
אתמול הוא עמד בפינה של סטיוארט והשדירה, מדבר עם דארן. דארן
הזכיר לו שקלנסי מככב בברודווי. כאילו שהוא יכול לשכוח. הוא
שנא את קלנסי, שתמיד השוו ביניהם. הוא שנא שציינו את הגדולה של
קלנסי לעומת חוסר המשמעות שלו.
הוא חזר הביתה לבהות בקיר. הקיר אמר לו את כל מה שהיה להגיד.
הוא שמע אותו, את ההזמנה המפתה שלו. הרוג את קלנסי, הרוג
אותו, בלי רחמים!!
הקול מחה אבל הוא התעמעם, יצא מחוץ לטווח השגתו. רגעי השפיות
האחרונים של פול.
הוא הוציא את האקדח. הוא הולך הערב להצגה. מרד הנעורים.
השוטרים יורים בפליטו בסרט, ולא בג'ים. אבל הערב תהיה תפנית
מעניינת בעלילה.

האורות בוהקים בעיניים, קלנסי יוצא החוצה, רץ בפאניקה. כרגע
השוטרים ירו בחברו הטוב ביותר פליטו. הוא מסתכל בגופת חברו.
הדבר האחרון שיראה.
המחשבה האחרונה של קלנסי הייתה על כמה שמתחשק לו עכשיו גלידת
תות.
הייתה המולה למשמע הירייה שפגעה במדויק בשחקן המפורסם ג'ון
קלנסי. פאניקה בקהל. אחרי הכל, לא כל יום רואים כוכב נופל.

"היום בערב, בתיאטרון 92, נורה השחקן ג'ון קלנסי. המניע לרצח
איננו ברור. זהות הרוצח: פול קלנסי, אחיו."