בכל בן אדם יש משהו מיוחד. בעבר היא חשבה שיש את האלו
שכריזמטיים ומהממים ויש את האלו שלא. היא מהאלו שלא.
היום אחרי שנים של חיפוש, של עצמה ושל אחרים שיעזרו לה לחפש את
עצמה, היא מבינה. היא מבינה שכל בנאדם הוא עולם קטן ומיוחד משל
עצמו.
היא מבינה שמראה חיצוני לא קובע בנאדם .
היא מבינה שאפילו באנשים שמבחוץ נראים כמו אידיוטים שטחיים יש
גרעין אופי מהמם. ואם מחפשים וחופרים עמוק מספיק בנשמה של
כולם, מוצאים. היא מודעת לעובדה שיש לה מזל כי היא תמיד מצליחה
לחפור עמוק והיא מכירה אנשים עם אופי פשוט מהמם.
היא מודעת לעובדה שיש לה גישה לאנשים טובים, האנשים שלה. כל
שיחה, כל מבט בעיניים, כל פרספקטיבה שונה שמעיפה אותה לכיוון
אחר של חשיבה, כל אחד ואחד מאלו. הם עושים חלק ממנה.
ואז, לחמש דקות, היא באמת בנאדם מאושר.
ואז היא נזכרת בעובדה שהיא עצמה לא בנאדם כזה. היא מזלזלת
בעצמה ומעריכה אנשים אחרים. לפעמים היא מרגישה שהיא אולי קצת
מרתקת, מיוחדת ומעניינת. ואז היא כבר לא.
היא רוצה, לפחות ליום אחד, לראות את עצמה מבעד לעיניים של בני
אדם אחרים. חברים ומכרים. לדעת איך היא נראית בעיניהם.
יפה? קשה להאמין.
מעניינת? לא ממש.
בנאדם נחמד? לא נראה לי.
אבל כל בנאדם אחד שהיא מכירה ומרגישה שהיא הצליחה לשנות, לשפר
ולהשפיע עליו לטובה לפחות מעט, נותן לה עוד דחיפה קטנה להאמין
שיש בזה משהו. גרעין של יופי.
וכל פעם שהם יושבים על הדשא בשמש, צוחקים, מנהלים שיחות נפש
ועושים שטויות. היא והאנשים האהובים עליה. ביחד. היא לא מרגישה
שייכת אבל לא אכפת לה. היא מרגישה טוב.