מעין של עונג טהור שוטף את פני
ונחל אכזיב פוגע.
ושמש כתומה נוגעת בשקט,
לוחשת סודות מדבר.

ואותו השקט,
יוצר בך עוויתות.
ומבט חולמני של התחלה חדשה
מציפה את כולי, את כולך.

שפתיים צורבות פוגשות אוויר
שרק מחליף את גופך.
כה טהורה האהבה.
כה רחוקה.

נצמדת לקיר לבן,
חסר פעימות ונשמה.
נצמדת ובוכה
עלייך שאינך.

תגיד לי איך לעצור את הלב,
הדמעות והחשק לראותך.
תגיד לי איך, כי לבד אני לא
יכולה.

ודובדבן שנפל מהעץ,
מזכיר לי שוב-
המתיקות לפעמים נפגעת.
וגם הרימון מלא בזרעונים-
מסמלים את הלב, הראש והדם-
מפוצלים.

כולי משתוקקת אלייך,
לו ידעת כמה.
לבי כפרח שפורח וקמל.
נשמתי מתופפת על תופי הרגשות
והצלילים הנוצרים מבולבלים לי
בלעדייך.

הנך היחיד שגורם ללחן לרחף, לצמוח
והמילים בורחות, חופשיות.
המוקד ללהבה, לרגשות, להצלחה
הנך.

פרי החן. ידיי ונפשי.

אני יושבת לבדי, עטופה, חובקת.
מחוברת לעינייך, נשימתך.  
מוחי נזכר במעין של עונג ששוטף
אותי. אותך.