כמה שנאה, כמה כעס עצור.
כעס שעולה על גדותיו.
חוסר סבלנות, סכר שניפרץ ודוהר קדימה,
ללא מעצורים וללא גבולות.
זעם שדורס ומשחית כל דבר בדרכו.
מוחץ ולא משאיר כלום אחריו.

אך מצד שני, הנהר המתפרץ הזה הוא בעצם לבד,
וה"לבד" זה הסיבה שנישבר הסכר.

כי עד כמה שהוא מוחק, מרטש ומשחית,
הוא עושה את זה לבד, ובסוף שהכל נירגע,
הוא עדיין לבד.
אז לכוח ולעוצמה אין משמעות,
בסוף כל הבלאגן...
אין עם מי לחלוק.

והתיסכול... התיסכול המיני שמשתלט על הכל,
חוסר הסיפוק, הרעב לעוד ועוד.
הרעב שלא מסופק,
הרעב שרק גובר.
אז אני מדחיקה אותו פנימה,
מתנחמת במעט רגש שיש לי לסכר שלי...