אנשים שואלים ואני עונה. מה קרה? כולם כבר יודעים. כולם חושבים
כמה שזה מגניב. כולם מתעניינים.
ואני מחביאה את עצמי עמוק בפנים. אני שותקת בצרחות שמהדהדות
בתוך הראש שלי. החיוך שמרוח לי הפנים מכאיב לי. הצחוק שובר
אותי מבפנים.

אני מתפוררת, מתפרקת.
מי אני? מה זה משנה. אני לא חשובה בכל מקרה. אני כאן, ואני
בעצם לא קיימת. אנשים עוקפים אותי כמו שעוקפים שולחן. אנשים
מקשיבים לי, מהנהנים, ועוברים הלאה.
לאף אחד לא אכפת. אף אחד לא רואה שאני כואבת.
אף אחד לא רואה את הכאב שאני מרגישה שמשתקף בכל צעד, בכל
תנועה.

אני שוקעת בתוך מערבולת של צבעים: אדום חזק, צהוב, וירוק
חומצי, מתערבבים, צובעים אותי, מנסים להטביע אותי.
השמיים מעלי כבר לא כחולים. הם שחורים.
כמו שמיים של לילה, רק בלי כוכבים. גם הכוכב שלי כבר כבה.

אני מחכה שמחר יהיה יותר טוב, אבל זו דוקא התקוה שהורגת אותי.
אם לא התקוה הזו כבר הייתי צוללת. אם לא התקווה הייתי מפסיקה
להאבק, שוקעת במערבולת, ונושמת את הכאב, השנאה, הקנאה....
ושורדת.
אני יכולה לחשוב על התחושה של הצבעים בריאות שלי, שמנוניות
מרירה....

אבל אני נאבקת, אני עוד מקווה. כל נשימה של אויר היא ניצחון
קטן, כל גל כאב שמכסה אותי כואב יותר.
להישאר בדיכאון כואב פחות מלצאת ולהיכנס לדיכאון כל הזמן....

מוקדש לו