[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אורן יהרוג אותי. כמעט שנתיים עברו מאז שהוא "השאיל" לי את
המעיל האמריקאי שלו ועוד לא טרחתי בכלל להחזיר אותו בחזרה,
למרות שהוא היה מזכיר לי את העניין שלוש פעמים ביום בערך.
אבל אורן בנתיים השתחרר וזה אומר שהלחץ ממני ועלי ירד קצת וזה
טוב מאוד כי אותו מעיל הוא זה שמחמם אותי בזמן שאני כותב מילים
אלו.

אורן חזר היום בבוקר מאמסטרדם אחרי שבוע שהוא העביר שם עם נוי
ולוי. מעין טיול של להתראות- צבא - שלום - אזרחות כזה.
אמסטרדם, קופי שופס, ירוק חופשי, בחורות נותנות באדום, גן עדן
בקיצור. לי נראה שמכל התענוגות האלה, שלושת חברי בחרו דווקא
ללכת למוזיאון של אנה פרנק וחזרו עם חולצות של  "My brother
went to Anna Frank's museum and all he got me is that old
diary".

אם נדבר במונחים צבאיים, אני הבן של אורן, זאת אומרת שעוד פחות
משנה גם אני אחזור לארץ עם חולצה מטומטמת כזאת.
עד אז ובנתיים, אני יושב פה, מחסום ארז, עשר בלילה, אני וחמישה
חיילים שלי, קפה שחור, ווינסטון לייט, טלוויזיה עם תמונה
בשלושת צבעי היסוד, פה ושם מרגמה, פה ושם כדורים שורקים, קור
איימים, שיגרה.
אמסלם יושב פה לידי, צופה בפעם האלף היום בשידורי החדשות
מאיזור הפיגועים בירושלים, חיפה, הבקעה, רק צריך לבחור. אמסלם
הוא חייל שלי, אני גידלתי אותו והוא גדל להיות חייל למופת,
ממושמע כזה, לא מהבעיתיים המעצבנים. הוא כבר מחרבן ומשתין לבד,
לובש שכפ"ץ קרמי לבד, צועק על פלסטינאים שיעופו אחורה ולא
התקרבו למוצב, הכל הוא עושה לבד וכמו ילד טוב. אני מסתכל עליו
ונזכר בתקופה שהוא אפילו לא ידע איך לקשור את השרוכים בנעליים.
לאמר את האמת, לראות חייל כמו אמסלם עושה לי תחושת גאווה בלב.

יש אבסורד גדול בכל העניין הזה של סמכות בצבא. מפקירים את
גורלם של ילדים בידי ילדים אחרים. למשל פה, במיקרוקוסמוס הזה
שנקרא מחסום ארז, נותנים לי, ילד בן עשרים, חמישה ילדים בני
שמונה עשרה שאמורים לסמוך עלי במאה אחוז שאם יקרה פה איזשהו
ארוע אני זה שיסכל אותו. אני? מה? נדפק למישהו השכל?! אמסלם,
עזר, קרני, ניקו ומיכאל סומכים רק עלי. אין אמא ואבא, אין
משטרה, אין אף אחד עם טיפה יותר נסיון ממני בטיפוח ילדים. אחר-
כך אנשים ימותו פה על ימין ועל שמאל ואל מי יבואו בטענות אם לא
אלי, צוציק בן עשרים.

פיירמן נהרג לפני שלושה ימים.
הוא עמד עם חייל שלו במחסום. חייל שסמך עליו בדיוק כמו החיילים
שלי. רכב חלף, פתח חלון, שיחרר צרור.
פיירמן מת. ילד בן עשרים מרמת גן, קיבל שלושה כדורים בבטן
בג'נין.
התקופה הזאת עמוסה בפיגועים ובא נאמר שאם פיירמן לא היה מעורב
באחד מהם, כנראה שלא הייתי שם לב בכלל לשאר. אבל מה לעשות, הוא
תפס חלק נכבד באונה השמאלית או הימנית שלי (זו שאחראית על
הדרמה והטרגדיה).

ואם מה נשארתי? טלויזיה דלוקה בלי קול, בדיסקמן שמחובר לרדיו
טייפ בקומבינה מתנגן ג'מאלי פורוש. אני יושב, מקשיב לאהוד,
קולט תוך כדי מצמוץ מסיבי קטעי חדשות וחושב רק עליה. הנה תמונה
של רחוב שרוף בחיפה והופ! אני נזכר בעיניים הקטנות, כמעט
סיניות שלה. הכתב מצביע על כתם דם במדרחוב בירושלים והנה,
השיער השחור הגולש שלה. קלוז- אפ על גופת מחבל מחוררת מזכיר לי
את החיוך הממיס שלה.
לו רק היתה יודעת מי אני... אחרי שהיא נתנה לי את המספר שלה,
התקשרתי ודברנו קצת עד שבעיות קליטה הרסו הכל. מאז השארתי לה
כמה הודעות והיא עדיין לא חזרה אלי (שלא תתרץ לי שהיא היתה
מעורבת בפיגוע כי בעל כורחי אני בקיא בפרטי הפרטים של כולם).

איך אני שונא את התקופות האלה, שהכל קקה.

הצבא הזה לוקח ממך כל כך הרבה ונותן לך כל כך מעט. במקום
להיתקע פה בחור הזה אין דה מידל אוף פאקן עזה, הייתי יכול לגשת
אליה, לדבר איתה, להכיר אותה, לגעת בה... הכל נשאר בגדר מחשבה,
החלום הטוב של הלילה הקצר.
נראה לי שבמקום לשבת ולבכות אני צריך לנצל את הזמן לטובת מטרה
נעלה יותר. אני הולך להמציא מכונת זמן. והיא תיבנה מתוך
אגואיזם מוחלט כי אני לא הולך לתרום אותה לשום מטרה ציונית/
מיליטנטית/ פוליטית. שאפילו לא יעיזו  לבקש ממני לחזור אחורה
כדי להבין איפה טעינו בגדול. אפילו לא אחזור אחורה כדי להזהיר
את פיירמן. שום דבר.
אני פשוט אחזור לאותו ליל מוצאי שבת, לפני החזרה לצבא, ללילה
שהיא נתנה לי את המספר ובמקום להגיד תודה וללכת אני אשאר עוד
קצת ואדבר איתה, אסביר לה מה היא בשבילי, רק בשביל שתדע ולא
תשאיר אותי קטטוני כמו שאני עכשיו. מצידי, אחר- כך לשבור את
המכונה או לתת אותה לנזקקים, לא אכפת לי.
















loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תספיק לדחוף לי
את זה לפה!!!
אני רוצה סוכריה
אמיתית! עם
מסטיק בסוף!!!!






ילדה קטנה
בפגישה עם
פדופיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/02 20:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
המוס רויך

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה