למה אנחנו לא אומרים מה שאנחנו מרגישים?
רציתי לשאול אותו... ואז הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים,
הרגשתי כאילו הוא קורא אותי מבפנים, פשוט רואה מה קורה, לא
יכולתי עוד שניה, העפתי מבטי והמשכתי בעיסוקי, לא ידעתי אם הוא
עדיין מסתכל בי וכל כך רציתי להרים את עיניי, כאילו לראות אותו
כל פעם כפעם ראשונה, להתבונן בעיניים היפות שלו מתבוננות בשלי,
כמו נשיקה באוויר... כל כך רציתי אבל לא עשיתי.
מתחכחת בו מדי פעם בלי שישים לב, מרגישה את היד החמה ומדמיינת
אותו נוגע בי, כמעט נופלת כאילו נרדמת, הולכת מזדרזת שלא ישים
לב.
רוצה לבוא אליו, כל כך קרוב שירגיש את נשימותיי בשפתיו, לומר
לו מה אני אוהבת בו, וכמה אני אוהבת אותו. כן אני אוהבת אותו,
לומר לו שאני אוהבת אותו, לחבק אותו חזק, שירגיש את עצמותיי
מתחברות אל שלו,
גוף אחד, כולו מאוהב, או שמא?
לפתע חשבתי, ומה אם הוא לא...? זאת אומרת, מה אם הוא לא..אוהב
אותי? והוא למעשה שונא אותי, כל דבר בי, אותי.
ייתכן הדבר, ליבי מלא אמפטיה לרגש הזה, מה אני? מי אני? למה?
רציתי שהוא יענה לי, מספיק שאלתי את עצמי, כולי רועדת, האצבעות
קפאו, עברתי לידו, בלת ברירה, חום גופו קרן אליי ורק אליי. הוא
השמש שלי, עברתי לאט, הכי הכי לאט, ואז נעצרתי, חייכתי.
הוא חייך בחזרה "דנה, נכון?" הוא שאל בשקט חרישי, כאילו רק אני
יכולתי לשמוע זאת, ואכן שמעתי.
"כן, למה מתאים לי שם אחר?" שאלתי אותו, כאילו כלום. הסתכלתי
לו ישר לתוך העיניים, ראיתי הכל.
השפתיים הדקות האלו והלשון שמלטפת אותן... וחם, היה לי חם,
השמש חיממה אותי, הוא חימם אותי. פיזרתי את השיער והרמתי אותו
לאוורר את צוואר, הוא הסתכל, בחן אותי, ניסה להבין אותי, אהבתי
את זה.
"לא, לא, דנה זה השם שלך, אז לא מתאים לך שם אחר" הוא אמר במין
התחכמות קטנה. ואז קלטתי, הוא אמר את שמי, פעמיים. לפתע נחת
עליי חיוך גדול, כזה שחושף שיניים, לא עצרתי אותו, לא היה לי
למה.
"אני עידן, את רוצה לשבת על סיגריה?" הוא שאל במבט מסוקרן...
"כן, למה לא" עניתי, לא איכפת לי משום סיגריה! מצידי שיביא לי
בוץ וענפים בתוך נייר מחברת מגולגל ואני אשב איתו גם על זה!!
התחלנו ללכת, הוא קצת מאחורי, כאילו מסתכל אבל לא רוצה שאני
אראה, הסתובבתי אליו, הוא נבהל וחייך.
הגענו, פינה קטנה ליד העץ, השמיים היו אדמדמים, התיישבנו,
והתחלנו לדבר, פשוט זרמנו, לא יודעת מתי זה התחיל אבל זה נגמר
מהר מדי, היה כבר ערב, קר, הפנסים נדלקו, הסתכלתי למעלה ואמרתי
"כבר מאוחר, לא כדאי כבר ללכת?" הוא היה מרוצה ואמר "חיכיתי
שתגידי את זה"
הפתיעה אותי התשובה שלו, שאלתי במרירות "למה??" ואז הוא העביר
את השיער שלי אחורה וסידר אותו במן מושלמות כאילו הייתי איזה
זר פרחים מבולגן, הוא נגע בי, העביר את אצבעותיו מהלחי לשפתיים
שלי, הרגשתי גל חום שעוטף אותי, עצמתי את עיניי והרגשתי את
שפתיו נצמדות לשלי, הוא הרפה ממני, ועדיין חותמו בי, פקחתי את
עיניי והוא אמר "כדי שאוכל להיפרד ממך" חייכתי, אחזתי בידו
החמה ושאלתי "למה להיפרד?" ואז הוא ענה בתמימות לב של תינוק בן
שנה "כדי שאוכל להתגעגע אלייך".
רציתי להתעורר מהפנטזיה, מהאשליה הגדולה הזו, כי ידעתי שזו לא
מציאות, ואז הוא קם ואמר
"למה אנחנו לא אומרים מה שאנחנו מרגישים?"