היא ירדה למרתף בריצה מהירה מנסה להתאפק. מחפשת במדפים
במהירות, מתחת, מעל. כמו אחוזת דיבוק היא ניסתה לאתר אותו,
מזיזה דברים, זורקת, הורסת. עיניה השחורות, גדולות, עצובות-היו
מקובעות על המדפים באובססיביות, מנסות לחנוק דמעה שנתלתה
בקציהן.
בסוף היא מצאה אותו. בין שתי ארגזים גדולים, מתחת לספר עב כרס.
היא הוציאה את אותו גליל שקוף ומוכר באיטיות, מכוסה אבק. היא
נשפה עליו קלות.
פאוזה.
ביד רועדת, היא משכה קלות את חולצתה כלפי מטה, חושפת שטח קטן
של עור-קצת מעל החזה. היא הרימה באיטיות את הגליל שמצאה קודם
ועצרה. מתנשמת. נשימה עמוקה.
היא התחילה. מושכת את הקצה השקוף, קורעת אותו, ומדביקה על
עורה, מושכת שוב, קורעת אותו, ומדביקה. מושכת, קורעת, מדביקה.
מושכת, קורעת, מדביקה. מושכת. קורעת. מדביקה. ושוב. ושוב.
ושוב...
מתחת לכתף השמאלית, קצת מעל החזה, כבר הצטברו שכבות על גבי
שכבות של חומר שקוף, שניצנץ לו בחושכו של המרתף הקר.
לאט לאט, הגליל נהיה קטן יותר ויותר. אבל היא-היא לא שמה לב.
היא המשיכה והמשיכה. מושכת, קורעת, מדביקה. מושכת, קורעת,
מדביקה. עוד ועוד. מושכת, קורעת, מדביקה. מושכת, קורעת,
מדביקה. מושכת. קורעת. מדביקה. מושכת...
היא הסתכלה בחשש בגלגל הקטן והלבן שנשאר בידה, ערום. זהו.
נגמר. היא יכולה להפסיק.
היא הדביקה את החתיכה האחרונה על החזה, רועדת.
פאוזה.
שום דבר לא קרה.
היא נשארה דוממה במרתף, לא זעה. דמעה בודדה יורדת על לחיה,
מצנצנת לשווא בחושך. עכשיו היא יודעת.
אפילו סלוטייפ לא יכול לתקן את ליבה.