[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נירחא סיד
/
קבצן הספסל שלי

ביום שחזרתי מדרום אמריקה, כבר היתה לי השקפת עולם די מגובשת.
לא ידעתי אז, וגם עכשיו אני לא בטוח, שזה נתון לשינוי. למצב
הרוח, לאיך אני קם אחרי הצהריים או איך זה יכול להשתנות כשאני
נותן את הדעת לכל אדיוט שמסתובב חופשי ברחוב.
בהוד השרון זה נראה נורמלי וטבעי לפגוש אנשים שהם לא בסדר.
לא בסדר זה לא אנשים שמעלימים מס, אני מדבר על משוגעים וחולי
נפש.

זה מתחיל מזה שהמוסד שהכי מזוהה עם העיר, זה בית החולים לחולי
נפש "שלוותא", ממשיך עם אנשים שמגיעים בבוקר לקבל טיפולים
ונגמר במשוגעים הקבועים, אלה שכל אחד בעיר גדל עליהם ויודע איך

"קוראים" להם: משה חצי עוף- כי חצי מהפנים שלו מרוסקות (מצד
אחד הוא יפה, אבל מצד שני..), ההוא עם הפלאפון- כי הוא הולך כל
הזמן עם הראש שמוט ומדבר לעצמו לתוך פלאפון דמיוני, ויש גם את
האדיוט עם הכובע שעולה ויורד מאוטובוסים אבל אני עדיין לא יודע
אם הוא ממש טמבל או סתם משוגע (כי הוא מה שנקרא "משוגע רבתי"-
הוא פועל בכל איזור 09).
בקיצור ישנם עוד הרבה דוגמאות אבל הנקודה היא שזה נראה טבעי
לילד שגדל בהוד השרון לראות משוגעים וכך הם גדלים עם תסביך
וחושבים שזה מקובל בכל עיר בארץ, וחוצמזה אצלנו אין הבחנה בין
קבצן לבטלן לחולה נפש.

יום למחרת הנחיתה, כשאני עוד לא סגור על עצמי אם אני שמח לחזור
או שוקל להגר למקום אחר שכולו טוב, ראיתי אותו.
אותו, זה ההוא שישן על הספסל ומתכסה בקרטונים.
כיום, כשאני כבר יותר מפותח שכלית, אני מבין שזה לא טבעי וזה
לא צריך להיות כך שמתחילים להגיע לעיר הומלסים ביבוא אישי
מניו-יורק.
ניגשתי אליו וניערתי לו את הכתף.
"הכל בסדר אדוני?"
"אה...ממ...ביסדר ביסדר" הוא ענה לי במבטא הונגרי כבד.
כנראה שהערתי אותו, או שהוא סתם שתה משהו (היום כשאני כבר גדול
אני מבין שאפשר גם להריח משהו או להזריק אבל זה כנראה יתפרסם
בסיפור הבא שלי "הסמים במאה ה-21, לאן?").
לא יודע מה היה בו שהקסים אותי.
אולי זה היה ריח הזיעה הכי חריפה שהרחתי מימי, סוג ריח של מרק
בצל.
אולי זה היה ה-blood shot eyes מסביב לאישוניו...בכל מקרה,
לעניין-
זה גרם לי לרחם עליו ועל כל האנשים הזרים שהלכו לידי באקראיות
ברחוב.
למה אף אחד לא יכול לשאול אותו אם הוא בסדר?
אז בסדר, לא צריך לתת לו שקל כי זה מוגזם, באמת. מעל ומעבר, מה
עכשיו נחלק שקלים לכל קבצן שאנחנו רואים ברח'?!
אבל זה לא עולה כסף לפתוח את הלב ורק לראות אם הוא חי.
הייתי רוצה להאמין שאנחנו שונים.
לא שאנחנו, שאני יותר טוב מאחרים כי לדעתי זה קשקוש אבל חלק
מהקטע של הטיול היה בשבילי גם להתגעגע,
ואולי אין כל כך למה, מחוץ לארץ גם ישנם הרבה מסכנים שאף אחד
לא מתייחס אליהם, אבל אליו, לקבצן הספסל שלי (חבל שאני לא יודע
מה השם שלו) נקשרתי משום מה.

איבדתי קצת מהציניות בפסקה האחרונה כשלמעשה לא התכוונתי להתחיל
בה, זו רק דרך להראות לי, לכם כמה שאנחנו מכוערים.

מה שהבנתי באותו יום היה קטע שנתקע לי בראש מתוך ספר שקראתי
לפני שש שנים:
                        "מן הים הכללי וטיפה משלי"

בינתיים אני מקווה שלעוד כמה אנשים נפל האסימון.
אני התחלתי להיות קצת פחות אטום ללב שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערבי!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/02 17:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נירחא סיד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה