אני עסוק. טוב? יופי.
אז עכשיו אתה חושבי מה אני עושה נכון? כן!
אתה חושב: "הוא בטח עושה משהו נורא חשוב אחרת הוא לא היה אומר
שהוא 'עסוק' אלא שהוא 'כבר חוזר'" נכון? נכון! אבל בואו נגיד
שממש מיהרתי ולא היה לי זמן לכתוב 'כבר חוזר' אז פשוט אמרתי
שאני עסוק...
וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה לא? זאת אומרת, אתם חושבים: "אם
הוא מיהר זה אומר שהוא עושה משהו ממש חשוב כי הוא כתב 'עסוק'
ולא 'כבר חוזר' ".
אז בגלל שאני לא כאן בשביל להסביר לך אתה אומר "אוקיי זה כנראה
באמת היה חשוב".
"אז מה הוא כבר יכול לעשות?" אתה חושב... מוריד את הכלב? עונה
לטלפון? מחרבן? מציל את העולם? תמיד היה לכם את החשד הזה..
ההיעלמויות המסתוריות שלו באמצע שיעורים.. ובאמצע הרחוב.. תמיד
ממלמל משהו על דברים לעשות...
אז עם כל הספקולציות והפלאשבאקים מהפעמים שהברזתי לך אתה מחליט
ללכת על האפשרות האחרונה.
ברדיו מדווחים על מטאור שנמצא בדרך לכדור הארץ. "שאלוהים יעזור
לכולנו" אומר הקריין ופורץ בבכי. ואתה כבר ממש מתחיל ללכת חזק
על הקטע של 'מציל את העולם, ואתה גם קצת כועס שלא סיפרתי. אז
בעצבים אתה קם לטלפון ומחייג לפלאפון שלי. אבל אני לא עונה,
עסוק זוכר? כן. אתה מתחיל להסתובב בבית בעצבים, שותה קצת קולה
משאיר הודעה בסלולרי. קצרה. עצבנית כזאת. נזכר בטלויזיה הגדולה
בסלון. סי אן אן. רץ ומדליק אותה. כולם בוכים על המטאור.
בריבוע קטן בקצה המסך יש את סוכנות החלל האמריקאית. החליטו
לשגר טיל אטומי למטאור. אתה מסתכל וניזכר בי, שאני שם, בטח
מנסה לעצור את המטאור. אתה חושב "שיט, הוא חייב לי 100 שקלכל
הדיסקים שלי אצלואני חייב לו מכות על הקטע עם אחותי(בת דודה
שלישכנה שלי חברה שלי)אני בחיים לא אדע אם הוא באמת סופר
גיבור." והאפשרות האחרונה ממש מדאיגה אותך. כי אחותךבת דודה
שלךחברה שלך (לשעבר!!) גם ככה שרמוטה.
אז אתה מחליט לעשות מעשה. בשביל הרעיון בוא נגיד שיש לך את
הטלפון של הסוכנות חלל, לא סתם פקידים, האיש הכי בכיר ואתה
מצלצל ואומר לו שככה וככה "ושאני חבר שלך ותמיד נעלם ואתה מבקש
כטובה אישית שיבדוק שנייה את הראדאר שלו, שיראה אם אין שם איזה
אחד מטר 65 מבנה גוף רזה. אבל הוא מכל הלחץ רק אומר שכל
הראדארים מתים ושהוא ממש מצטער ומתחיל לדבר על איך אני הגעתי
לשם בכלל. ואתה ממש מתעצבן כי הוא רק בוכה לך באוזן. פתאום יש
צליל. זה הממתינה. אתה ממש מתרגש, כי אולי זה אני. אתה אומר
לבכיר בסוכנות שהכל יהיה בסדר ומעביר לשיחה השנייה. זאת אמא
שלך שאומרת לך להוריד את כל הכביסה מהחבל כדי שלא תתלכלך
מהמטאורים. אתה אומר לה "בסדר" ומנתק מהר. פתאום בום! ואני עם
כל המטר 65 שלי והמבנה גוף רזה נוחת אצלך בסלון על השולחן
שבאמצע, דרך התקרה. בלי להגיד "שלום" אפילו, בלי להגיד "סליחה"
אני ממלמל קללה באנגלית וטס בחזרה למעלה. דרך החור.
ואתה עכשיו ממש כועס, ולוחש לעצמך משהו בנוגע למקצוע של אימא
שלי. אבל אני שומע כי יש י שמיעת על. עכשיו בטלויזייה צעקות
שמחה. אתה מסתובב. החבר'ה בנ.א.ס.א שותים שמפנייה.
הטיל בריבוע הקטן, בקצה המסך כבר לא שם. הכתבים מדווחים
שהמטאור הוסט ממסלולו על ידי עצם בלתי מזוהה.
ואז שוב בריבוע הקטן נוחת הטיל האטומי, בחזרה למשגר שלו ואתה
יכול להישבע שאני, מטר 65 מבנה גוף רזה מנחית אותו שם. כולם
מריעים. ורק אתה עצבני. לא בגלל שלא אמרתי לך. האמת שכרגע החור
בתקרה ממש משפיע על המצברוח שלך. ואני מנפנף למצלמות וטס משם.
תוך שנייה אני אצלך בסלון, שוב דרך החור. ואתה. על זה שלא
סיפרתי, על התקרה ועכשיו גם הקטע עם אחותךבת דודה שלךחברה
(לשעבר!!) מתחיל לצוף בראש, קצת כועס. ואני, בפרץ של
אינטיליגנציה רגשית והבנת האדם אומר לך "כועס אה?" ואז לפני
שאתה מספיק לענות אני מוציא אבן. סתם אבן מכוסה באבק. כמו
השטיח 5000 שקל שההורים שלך קנו לפני שבוע.
"תראה אבק כוכבים" אני אומר ונושף לך בפרצוף, וזה נכנס לך בעין
וזה גם די שורף, לא נעים. "אחלה מזכרת לא?" אני אומר ומוסיף
בחיוך: "במקום המנורת לבה שביקשת ליומולדת שלך לפי ארבע
חודשים" ואתה, לוקח את האבן מהיד שלי ומוריד לי אותה בראש.כמה
פעמים. שניים וחצי קילו של אבן כוכבים זה לא נורא לכאלה
שמצילים את העולם. אבל קטלני לאללה לכאלה שלא מביאים מתנות
בזמן לחברים הכי טובים שלהם. ואני שוכב על הריצפה, מדמם.
"לא" אתה אומר לי. "לא מזכרת יפה. יותר טוב מנורת לבה".